לקראת השעה 17:30 החרא התחיל לצוף אצלי.
התחלתי להרגיש תסכול, באעסה, חוסר בטחון עצמי.
היו סיבות. חלק מהסיבות היו הסגר של הקורונה שנתן לי ברקס עסקי בכמה כיוונים.
והיו עוד כמה סיבות שאני בוחר לשמור לעצמי.
הדבר שאני מצליח להבחין בו זה היכולת שלי להכיל את החרא. אני בוחר להתקרב אליו טוב טוב. בלי לנסות לשים שיר מרים, בלי לנסות לדבר לעצמי בשביל להעלות את מצב הרוח. פשוט להרגיש אותו. גם הבנתי בדיוק מאיפה הוא הגיע. באמת שהיו לו סיבות טובות.
וזה דווקא נקודת האור שלי בעניין.
דווקא זה שאני מצליח להתמודד איתו בלי לקרוס. בלי לרצות להעלים אותו ולמחוק אותו דווקא זה מה שעוזר לי להיות חזק יותר מנטלי. דווקא זה שאני מאפשר לעצמי להיות פגיע.
ועוד דבר שהבנתי שגם אני מוכן להיות פגיע בפומבי (ברשת בעיקר, חייב לציין) מוכן לנפץ את שמשות האינסטגרם של להיות חזק, ולהיות האלפא הזה שהוא לא פגיע – פאקק על זה, זה לא אותנטי! וזה לא החיים!
וכל עוד אני מבין שזה מצב שמגיע וזה לא בא מתוך רחמים והתקרבנות לקבל תגובה מעודדת, אלא מרצון של שיתוף נקי להראות מה עובר עליי. אז יש פה תהליך.
אז לחיי לאפשר לעצמנו גם להיות בחרא, להרגיש אותו קרוב.
הרבה פעמים קורה דבר יפה שמאפשרים לו ככה, מהר מאוד מרגישים קצת פחות ופחות חרא ככל שדווקא מתקרבים אליו.
