שנים אני מנסה להבין את הכעס.

לפני 8 שנים למדתי NLP, במטרה לקבל יותר שליטה על מצבי הרוח.
למדתי NLP  במטרה לשלוט על ההתנהגות שלי, אם לדייק לשלוט על התגובות שלי.
הסיבה לכך היתה בעיסוק שלי באותה תקופה שהצריך שליטה מנטלית מאוד, מאוד גבוהה.

בראייה לאחור אני מבין שזה קצת היה תמים מצדי לנסות להשיג שליטה.
אני זוכר שאלה שנשאלה בקורס:
על מה היית הכי רוצה לעבוד אצלך ולשנות?
והתשובה שלי היתה: "פחות להתעצבן"

אני זוכר שהמון תרגילים במהלך הקורס עבדתי על כך שאני אדע להתמודד עם מצבים ואשלוט בתגובה שלי.
חייב לציין שזה לא עבד. כנראה לא תרגלתי מספיק או הייתי באמונה שאפשר לשנות וזה לא מספיק עזר.

8 שנים קדימה וככל שאני עובד על ההתפתחות שלי אני מגלה יותר דברים על עצמי.
לאחרונה חזר עוד פעם עניין הכעס אבל ממקום קצת שונה ואולי קצת יותר בוגר.
קודם כל שהכעס אצלי, מגיע מכעס שלי על עצמי!

ברגע שאני ממורמר, מתוסכל, כועס על עצמי ככה הכעס שלי כלפי הסביבה גדל.
ובגלל שאני גם פחדן בחלק מהמקרים אז הכעס נאגר אצלי ולא מתוקשר/משוקף החוצה, דבר שיוצר מגבר לכעס ויוצא בדרך כלל לקרובים אליי ביותר שעליהם אני מרגיש גיבור (שזה עלוב בעייני אך עדיין לצערי קורה)

וגם שמתי לב מהכיוון החיובי, שאני מסופק עם עצמי וטוב לי עם עצמי אז אני יכול לכעוס?
שמתי לב שאני הרבה יותר סלחן אליי ולסביבה כשטוב לי, כי יש לי פרופרציה ופתאום דבר הופך ל: "שטויות לא נורא, כולה עקף אותך בתור"
ואם אתה במצב של כעס עצמי אז זה היה בא לביטוי ל:
"איך כל פעם מחדש זה קורה לי??"
אותה סיטואציה, אך עם מצב תודעתי שונה, יכולה לייצר תגובה אחרת לגמרי.

עוד נקודה ששמתי לב,
צריך שניים לכעס. אנחנו יכולים ברגע להפסיק כעס, בזכות התגובה שלנו וזה מתקשר לפסקה הקודמת. טוב לנו אז כנראה נבליג, לא טוב….אוי ואבוי!!!

אבל אני רוצה רגע להעמיק עוד יותר…
קל לנו הרבה יותר לנהל ריב כשיש לנו פרטנר, כי יש לנו את מי להאשים ויותר מזה יש לנו הצדקה לריב – בגללו!!!

אתם קולטים?? למה אנחנו נכנסים לריבים ולפעמים אחרי זה בכלל לא מבינים על מה ולמה ואיך זה הגיע לכאלו מימדים?
בגלל המצב הפנימי שאיתו נתקלנו בסיטואציה-ריב.

אם אין לנו את מי להאשים, אז האחריות תלך אלינו ולכן הרבה פעמים קל לנו לריב עם האהובים שלנו וגם עם סתם אנשים כי אז אנחנו מסירים מאיתנו את האחריות.
דמיינו אתם חוזרים לבית מבולגן אחרי יום עבודה, ובואו נגיד לא היה משהוא היום,

הכי קל להגיד: "איזו חוצפה! איך היא לא סידרה את הבית??"
ולפתח על זה ריב, אבל…
מה היה קורה אם הייתי מגלה אחריות ומנסה להבין אולי אני לא בסדר? אולי כל הבגדים שזרוקים הם שלי? אולי הכלים בכיור הם שלי? אולי לא עשיתי 3 חודשים שום דבר בבית? אולי היתה סיבה שהכל מבולגן?
מה אני עשיתי בשביל שלא יהיה את הבלאגן?

עוד דבר ששמתי לב אצלי למקור של כעס זה חוסר בתקשורת.
ככל שאני מתקשה להגיד את מה שאני חושב ולשקף ולהסביר ככה מפלס העצבנות עולה.
זו דרך אגב לדעתי, הסיבה שהרבה פעמים ילדים מתעצבנים כי אין להם מושג איך לבטא את הכעס שלהם.
וכן, אני גם נשאר ילד לפעמים.

אז כיום מה שאני לומד ועדיין עובד על זה כל הזמן כי זה כל כך חשוב לי ופוגע באיכות החיים שלי ושל הסובבים שלי.
זה לא לנסות לשלוט על הכעס, או לא להתעצבן.

אלא ללמוד לזהות אותו, להביט בו, להקשיב לו והכי חשוב לקבל אותו ולהבין שכזה אני.
להבין שברגע אני יכול לפתור את זה עם, אני רגע ינסה לתקשר את זה החוצה או ינסה לתקשר את זה פנימה.

להבין מה עצבן אותי?
מה אני יכול לעשות אחרת כרגע?
מה אני יכול לעשות אחרת בפעם הבאה?

ופשוט להבין שהכל בסדר, אני בנאדם עם רגשות, אני מעצבן את עצמי, כנראה שאנשים סביבי יפעילו טריגרים אצלי שאני אתעצבן, כנראה שעדיין הרבה פעמים אאשים גם אנשים אחרים.
והכל טוב!
וככל שאני מבין את זה תדירות הכעס שלי יורדת וגם משך זמן הכעס שלי מצטמצם.

אז קדימה לקחת אחריות….

תודה שקראתם😊