יושב וצופה בחדשות שלוש שעות.
אחרי שכל האורחים התפזרו נשארו יונית לוי ורוני דניאל. יונית פונה אל רוני ושואלת אותו האם יש לו מה להגיד על המצב.
ואז סוף כל סוף הוא אומר בצורה כל כך ברורה ופשוטה, אולי פשוטה מדי.
ששכחנו לקחת אחריות ומפה אני רוצה להתחבר לנושא כל כך מהותי.
חלק מהמצב האבסורדי של ארבעת מערכות הבחירות האחרונות, יש פה סאבטקסט מאוד חזק שאני מניח אותו. מי שרוצה לנסות להיבחר שוב ושוב ושוב אומר שהוא בטוח במעשים שלו. ומי שלוקח בצורה כל כך ברורה אחריות על המצב ׳הנהדר׳ שאנחנו נמצאים בו, לפחות ככה זה היה נשמע לפני השבוע האחרון צריך גם לקחת את האחריות שהתוצאות הן אחרות.
והרבה פעמים חיי אדם (לצערי ככה זה עובד בעולם הזה) בשריון היה משפט קבוע הוראות אלו נכתבו בדם, לפני כל תדריך בטיחות. וכשההוראות נכתבות בדם, אז מישהו חייב לשלם על הדם הזה.
מישהו חייב לקחת אחריות על האסון במירון וכנראה זה לא מעט אנשים.
מישהו חייב לקחת אחריות על כל העסקים שנפגעו בקורונה.
מישהו חייב לקחת את האחריות באסון בגבעת זאב.
מישהו חייב לקחת את האחריות על הפרעות שהיו בערים המעורבות.
לפעמים ניתן לטאטא מתחת לשטיח אבל בסופו של דבר מגיע רגע האמת וכל הלכלוך צף.
אז את כל הביקורת כבר כלי התקשורת יודעים לעשות.
עכשיו זה העניין שנחזור לערך המרכזי במנהיגים שלנו, אנשים שמוכנים לקחת את האחריות גם כשדברים לא טובים קורים, על אחת וכמה באסונות.
ופוליטיקה אפשר לשחק אבל העולם האמיתי בסוף חושף את העולם האמיתי, ואת כל הקומבינות וחוסר המקצועיות שעל פיהם בוחרים לנהל ולשים אנשים שאין להם את הנסיון לא המהיגותי ולא המקצועי.
אז לחיי לקיחת אחריות אצל המנהיגים שלנו.
