קקי.
ואם להיות ספציפי יותר, ילדה בת שלוש וארבע חודשים שאנחנו בתהליך של גמילה מתחילת הקורנה במרץ שעבר. מעל שנה וחודשיים, אבל מי סופר (אל תתנשאו עליי).
לילדה החמודה יש אח חמוד שהערב בסוף ארוחת הערב אמר לאריאל:
״יש לי קקי אני הולך לשירותים לעשות״ הצהיר במוגזמות.
כשסיים את הקקי, איתמר אמר שיש לו רעיון. בגלל שאריאל מחקה אותי בכל דבר, ועושה כל מה שאני עושה, אז ברגע שתראה אותי עושה בשירותים היא תרצה גם.
הייתי די בשוק אני חייב להגיד על הסקת המסקנה של הילד החמוד שעוד מעט בן 6.
ומה שכל כך שמחתי לראות ופה המשיך הקסם, זה האיכפתיות של אח מאחות, ובנוסף האיכפתיות של ילד שמרגיש שהוא רוצה לעזור לאבא במשימה של קקי בשירותים.
אפילו תוך כדי כתיבת הפוסט אני מרוגש שגדל לי ילד עם לב רחב בטוב ואכפתיות.
איתמר בכלל לא שם לב עד כמה המשפט שלו היה מיוחד.
קודם כל נשמתי את האירוע הזה, הזמנתי אותו לחיבוק ענקי, ושיקפתי לו עד כמה יפה ומיוחדת היתה הכוונה שלו.
דבר נוסף שאני לומד, שבשגרה יש שתי אפשרויות (בתכל׳ס יש הרבה יותר, אבל זה מקל עליי בפוסט אז זרמו).
1. לשאוף בחיים להגיע לאיזה רגע של קסם, שבהרבה מקרים ירגיש בלתי מושג.
2. לעשות עבודת מודעות ותשומת לב בלמצוא את הקסם ברגע שכבר קיים מתחת לאף.
