בהתחלה הכותרת שלי היתה לאהוב את הקשה והחלטתי לשנות.
בכל יום שישי אני נפגש בזום עם קבוצה של חברים ואנחנו מדברים על העשייה השבועית שלנו (מעל לשנה כבר). במפגשים האחרונים נוצר מצב שסיפור מסויים של אחד המשתתפים מעלה טריגר, שבו אנחנו מתעמקים וכל אחת ואחד נותנים את זווית הראייה שלהם.
משם הטריגר לפוסט.
אני מגדיר את עצמי כאחד שאוהב קשה.
עכשיו תראו למה אני אוהב כל כך כתיבה, כי כתבתי את המשפט הזה פעם שנייה באסוציאטיבי ודרך כתיבה אני יכול לייצר מודעות ושיקוף ולדבר עם המשפט הזה.
לא נראה לי אפשר באמת לאהוב קושי. מה שכן ניתן לאהוב זאת הפרשנות לקושי ואיך אני תופס את הקושי? אני תופס את הקושי כמשהו שנותן לי משמעות. באני מאמין שלי המשמעות, הפרופורציה, וההתרחבות שלנו מגיעה כשקשה, ולכן בתור אחד שכן מחפש את הגדילה הקושי בשבילי הוא סימן שאני בדרך.
מצד שני יש לי עוד קול פנימי, שאולי זה גם סוג של חרטוט שאני עוטף לעצמי בסיפור רק כדי שאוכל להתמודד איתו.
פחות רלוונטי לפוסט הסיבה שבגללה אני אוהב את הקושי. מה שכן רלוונטי זה משהו גדול יותר בשבילי, ובדיוק בגלל זה שיניתי את הכותרת.
אני חושב שהדיוק הוא לא בלאהוב את הקשה, אלא להכיל את הקשה. אני כבר 15 שנה בהתפתחות אישית ובשנתיים האחרונות חל איזה שינוי משמעותי בהרגשה שלי ביום יום לכיוון חיובי. יש כמה סיבות, אתמקד באחת מרכזית שלמדתי או יותר נכון הפנמתי – אומנות ההכלה. הכלה מבחינתי זה שלב אחד לפני קבלה עצמית.
ואחזור לנושא כי הכלה זה נושא בפני עצמו. היכולת להכיל את הקושי זה עצם העניין מבחינתי. מבחינתי כמעט כל שבוע אני פוגש את האיש עם הפטיש. לפעמים הוא מגיע לזמן קצר, לפעמים הוא נותן מכות קטנות אבל אם עבר שבוע שלא פגשתי אותו באמת שהתמזל מזלי. לכן אם אני לומד להכיל את הקושי שנוצר מהמכות. להבין שזה חלק מהדרך, אז הפחד מהקושי מצטצמם.
ומה ששמתי לב ששנים על גבי שנים ניסיתי להתחמק מהקושי, ניסיתי להתעלם מהקושי שהוא הגיע. חיפשתי את הדרך הקלה (שם חשבתי אין קושי). וכיום אני יודע שאין דבר כזה מבחינתיֿ כי אם זה קל זה ריק ממשמעות.
ככל שאני אמיץ בלהיות מי שאני יותר ויותר, ככה לדעתי אצטרך למצוא דרכים להגדיל את המיכל.
והמשחק הוא לא בלהימנע ולחפש דרך קלה אלא למצוא את הדרך המתאימה למי שאני להכלת הקושי.