בימים האחרונים חוזר לי הדגדוג לכתוב.
חודשים בהם אני במקום בו אני פחות מוצא את הדחף לכתוב. לפעמים עולה לי פוסט אולי אפילו כמה ברצף אך אחרי זה חוזר אל עצמי.
רואה איך נפלתי למלכודת בין החשיפה של הכתיבה לכתיבה עצמה.
הרי המעצור הוא לא בלכתוב, לכתוב תמיד מה יש. המעצור בדרך כלל הוא בשיפוטיות. אם אני כותב לעצמי אז נכון שעדיין הנייר משקף לעצמי ומנכיח לעצמי סיטואציות, אך אם אני זוכר שזה רק ביני ובין עצמי הרבה יותר קל לי להתמודד.
הקולות של: מה יגידו אחרים?
בסופ״ש הזה פתחתי קודם כל את הוורד. בדרך כלל אני כותב בבלוג ובאוטומט שלי מפרסם אחרי זה בפייסבוק.
עכשיו פתחתי את הוורד בידיעה שאני כותב לעצמי. וואלה יש בזה גם משהו משחרר, גם הרגשתי איך זה פתח לי את השער גם לרצות לפרסם משהו, והנה החלטתי לכתוב את הפוסט הנוכחי.
זאת אומרת עבדתי בשני מישורים, עומק ועניין פנימי השארתי לוורד תובנות שעלו מתוך הוורד העליתי לבלוג ומשם לפייסבוק.
קיבלתי תזכורת עד כמה כתיבה בשבילי זה משהו משחרר וביטוי בשבילי להכיר ולהבין את עצמי קצת יותר כל פעם. גם הבנתי עד כמה כתיבה יכולה להיות מפחידה לפעמים אך יחד עם זאת כשהאומץ או פשוט הרצינות משתחררים, דברים מגניבים יכולים לקרות.