היום הייתי צריך להגיע בשעה 13:00 לפגישה חשובה ואיחרתי. על פניו היו לי הצדקות בדמות ילדים שגרמו ללוחות הזמנים להשתנות. אך אחרי עצבים על עצמי, על איך אני כל פעם (בדגש על כל – הכנסתי הכללה), אני מאחר ולא מגיע בזמן. עלה לי העניין שאם רק הייתי מתקשר בצורה ברורה יותר, ומגדיר לוחות זמנים ומה אני כן יכול לעשות ומה לא, אז ככה הייתי מצליח לעמוד בזמנים.
תוך כדי המחשבות על עצמי, עלתה לי ההפרדה זה לא שלא אכפת לי מהזמן של הצד האחר. ההפך הוא הנכון העניין הוא ההתנהלות. יש לי בעיה של התנהלות בעקבות עניין של חוסר תכנון, ותקשור לצד השני.
וברגע שהכנסתי את שני הדברים הללו, הכנסתי מקום ללמידה. וגם הכנסתי כן את המקום של האכפתיות. כי אם באמת לא היה לי אכפת מהצד השני, לא הייתי מרגיש כלום אלא פשוט הייתי ממשיך לעשות זאת בלי רגשות אשם.
לכן תשומת הלב שלי צריכה להיות בשאלה, איך אני משפר את ההתנהלות שלי בדגש על התכנון לקבוע זמנים מספיק מרווחים מראש שאוכל לעמוד בהם, בנוסף לתקשר לצד השני מה הם הזמנים מספיק זמן מראש שהוא גם יוכל להתכונן אליהם. ואז גם יש מקום לטעיות, גם יש מקום לבלתמ״ים ובעיקר יש מקום לעצמי לדעת שאני על הדברים.
ופה עוד פעם לשים לב האם היוצא דופן הוא שאני לא מצליח לעמוד בזמנים ואז גם בביקורת העצמית לשים את המשקל הנכון, או האם זה משהו חוזר על עצמו עם בסיס קבוע ומוביל אותי לרצות לבחור לעשות שינוי.
