היי

הבוקר נפתח בצורה מאוד עייפה. שמתי שעון לשעה 6:30 (עדיין מנסה לקום מוקדם, עוד לא מצליח) ובעקבות לילה קשה של ערות עם הילדה, בכלל לא שמעתי את השעון וקמתי כשאסנת אומרת לי : ״אין לך אימון הבוקר״ 
אני: ״מה השעה?״
אסנת: ״שמונה״
אני: ״שששיייייטטטטטט״

ומתחיל ממש להתבאס שהפסדתי אימון עם אלה ושלא הצלחתי לקום, ממשיך להתבאס שבאותו רגע שדרגתי את רמת הקושי של האימון כי צריך ללכת לאימון עם גיא, שזה רמת קושי מאתגרת יותר.
וגם בערב, שפחות בא לי טוב.

רוצה רגע להתעכב קצת על הבאסה, באמת שהייתי מבואס כי הרגשתי שלא הצלחתי לעמוד בלקום בבוקר, אך ישר אמרתי לעצמי, ופה אני כבר שם לב שיש קצת שינוי אצלי.  זה המחיר!
לא קמתי בבוקר, אני יודע שאני הולך לאימון בערב שהוא פחות נוח. לא עברה לי המחשבה שלא אלך לאימון כי לא התעוררתי.
אני עכשיו על 3 אימונים בשבוע, אז אעשה את המקסימום כדי שזה יקרה.
ברור לי שיש בלתמ״ים, אבל כל מה שאני יכול לשלוט בו, אשלוט בו!

היה אימון טבתה קשוח מאוד.
מכיוון שאני כבר לומד את הקצב הפנימי שלי, התחלתי בהילוך נמוך את החימום, וגם את הסטים.
מכיוון שיש 4 חזרות בכל תחנה, אז את ה-2 חזרות הראשונות אני עושה לאט, וב-2 האחרונות מגביר את המהירות/משקלים.

בסוף האימון סיימנו עם בטן סטטית. דבר חדש שגיליתי שיש אנשים שיכולים להחזיק בטן סטטית 4 דקות. אני לא שם עדיין, וגם לא היתה לי בעיה עם זה.

כל הזמן אומר לעצמי, אני פה (בכושר) בלונג ראן, אני יכול לגמור את עצמי בכל אימון ולתת 150% אך אני יודע שזה יכול להוביל אותי לחוסר התמדה אני מעדיף להיות בין 80-100% מאמץ בכל אימון ואז אני יודע שגם ככה אני משתפר כי האימונים מאוד אינטנסיבים, ונשאר לי מספיק אוויר בשביל לרצות להגיע לאימון הבא.