נפגשתי היום עם י. שותף עסקי שלי.

יש לנו תקשורת מאוד מאוד פתוחה וכנה בינינו. מטרת הפגישה היתה להמשיך את תוכנית הפעולה על מנת לייצר לנו בהירות בעשייה שנוכל לעשות, כי שמנו לב שכאשר אין לנו בהירות, זאת אומרת שאנחנו לא יודעים בדיוק מה הפעולה הבאה שאנחנו צריכים  לעשות ואז הדברים לא נעשים.

הבחור גר במרכז אז קבענו כל שבוע פגישה. שבוע אחד בסקייפ שבוע אחרי פגישה פיזית.היום נפגשנו אצלו בבית. יש לו מטע פקאנים מול החצר שזה כבר מרגיע ישבנו בחוץ בין הפקאנים ואכלנו מלון.

בסוף רוב השיחה היתה בכלל על הרוח ולא על הצד הפרקטי שהוא יותר חשוב.

יש לנו קורס שמלמד גישה ואנחנו רוצים לקחת את הגישה של הקורס ולהביא אותה לעסק שלנו ובכלל לחיים. אנחנו גם מאמינים שהדרך שנלמדת זו דרך לחיים אבל מהדלת האחורית ולא בדיבורים על תודעה.

והסכמנו על הרעיון שזו גם מהות הגישה, וזה להרגיש שהכל בסדר איפה שאני נמצא. אנחנו כיום נמצאים בעולם שכמעט בכל סיטואציה אנחנו רוצים להיות במקום אחר, יותר טוב או בעבר – למה לא עשינו ככה ואוכלים על עצמנו תסכולים ואז מלא אנרגיה מתבזבזת במקום להיות בהווה בסיטואציה במלוא תשומת הלב.

ודיברנו על העניין של קצב העבודה ויעדים ולהיות קשובים לעצמנו ופה בעצם נוצר אצלנו פער בין התפיסה שלו לשלי.
האני מאמין שלי שברגע שיש יעדים אז צריך לעמוד בהם ואי אפשר לבוא ולהגיד תשמע אבל אני כרגע לא מרגיש שבא לי. ואני חושב כשאתה מקצוען אז המקום של הרגשות פחות שולט בך.
ואז השותף בא אליי ואומר לי שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר קשובים לקול שלנו ואם אנחנו עושים משהו כי צריך אז בסוף התוצאה היא לא ׳בריאה׳ ובסוף. וצריכים להיות סופר קשובים לעצמנו וברגע שאנחנו מופיעים שאחנו במצב מנטלי לא מספיק מדוייק אנחנו מתכנתים את המוח שלנו למשהו שהוא שלילי.

עדיין יש לי פער מסויים כי אני לא מבין מתי אני קצת מוותר לעצמי כי לא בא לי הבוקר למצב שאני באמת לא יכול לעשות את העבודה שלי.

בחקירה שלי עם העניין הזה.