איך מסכמים את אחד הימים המשמעותיים בחיי?
אני עדיין לא בדיוק מפנים את כל מה שעבר אתמול, ובזמן כתיבת הפוסט אני מרגיש קצת מרחף.
כבר תקופה די ארוכה אנחנו מרגישים שבא לנו לספר את הסיפור של מוזה בוידיאו.
אך הרגשנו שאנחנו לא מספיק אפויים עדיין, הרגשנו שלא צברנו מספיק בוץ על הרגליים בשביל שנוכל לספר את הסיפור כמו שאנחנו רוצים. שאין לנו מספיק אומץ לבוא ולצאת לאור באופן מלא.
אבל ידענו דבר אחד – כשיגיע הזמן. אנחנו יודעים בדיוק מי זה שיהיה אמון על לספר את הסיפור שלנו בוידיאו.
האתגר שלנו הוא: איך אנחנו מצליחים לספר סיפור כל כך אישי ומשמעותי שאנשים עוברים בתוך 4 הקירות של מוזה, עם הגרפיטי.
איך מספרים סיפור שעשרות טישויים בצבע ורוד ולבן, ספוגים בדמעות של זכרון, התרגשות, אומץ, פחד, וכנות.
לא ידענו איך, אבל ידענו שזה חייב לקרות באיזשהו אופן, כי אנחנו מרגישים עדיין את הפער בין המסר מהפרסום שלנו לבין מה שאנשים חווים בתוך מוזה.
בחודשיים האחרונים התמונה עם הפיקסלים התחילה להתבהר, עד שנוצרה לנו התמונה המדוייקת בשבילנו. איך אנחנו חושבים שצריך להפיץ את הבשורה?
התחלנו מהקל – יש לנו צלם (כן, הוא צילם לנו את החתונה שהיה עוד בתחילת דרכו וכבר אז התאהבנו בו ובמקצועיות שלו, אולי עמוק בלב ייחלנו שתהייה לנו עוד הזדמנות. לא חושב שאחד מאיתנו באמת האמין שזה יגיע)
המשכנו מהאירוע שנצלם בו, הבטן שלנו דיברה והודיעה: ״זה צריך להיות בפשוט לשיר״ זה הבייבי של אוסי ואני מאמין שהקורס הוא סוג של סטארטאפ, כך שזה היה די ברור.
ולבסוף התשובה של מה נצלם בדיוק מלבד מופע הסיום? התשובה היתה…שהלב של מוזה, הם הבוגרים שבאים אלינו, הם יודעים הכי טוב!
ובא לנו להקשיב לאופן שבו הם חוו את מוזה.
אז…
איך מגיע יום צילום שכביכול מטרתו להפיץ את הבשורה לאחד הימים המשמעותיים בחיי.
משעה 14:26 עד השעה 19:38 נכנסו בדלת של מספרה שהוסבה לסטודיו עם מצלמות 4k ומנורות מוגזמות: אמא שבאה למרות שהבן שלה השתחרר מבית חולים יום לפני, אמא שבאה עם הילד שלה בן שמונת החודשים ורז הצלם שימש כבייביסיטר שאמא תוכל לספר את הסיפור, אמא שכתבה לי בבוקר שהיא עם צננת קשה ובכל זאת הגיעה.
עשרים ושתיים בוגרות ובוגרים שפינו את כל העיסוקים שלהם ופשוט באו לספר.
וכמה שניסיתי להתכונן, ברגע שהם פתחו את הפה, הדופק שלי עלה ל-350 קמ״ש מהקשבה לסיפור שלהם ולאיך שהם חוו את הקורסים במוזה, איך זה השפיע ומשפיע להם על החיים, איך מוזה ואנחנו נגענו בהם.
ואיך הם בסוף אומרים לנו תודה. שכל מה שבא לי זה לקום ולחבק אותם ולהגיד להם כמה אני מאושר בשבילם שפעלו ופועלים בשביל עצמם עם ׳זמן מוזה׳.
ב-20:15 כבר המשכנו למופע הסיום של פשוט לשיר.
8 בנות וגבר אחד. חבורת מופלאים שהחליטו שנמאס להם ממה שאחרים חושבים על השירה שלהם, הם באו לעוף על עצמם. כל כך הרבה רגש התנקז לאותה הופעה בת שעה של ביצועי סולו ודואטים בשלשות (יש מילה לזה?)
קהל של אהובים שלהם שבא להסתכל אליהם בעיניים וקצת לא להאמין שהם עושים זאת, אך בסיום הביצוע מחא כפיים ואפילו הזיל דמעה לראות איך האהובה והאהוב עפים בשמיים.
היום הזה הזכיר לי שיש לי זכות גדולה, וכל העבודה הקשה ביום יום היא כל כך משמעותית, כי במוזה אנחנו מדברים על נפשות, אנחנו מחפשים תהליכים עמוקים לא מהמקום החופר אלא מהמקום היצירתי, אנחנו בעסק של משמעות והמילה שחזרה 98% מהזמן היא: ״בית״.
