מי לא מכיר את זה,

כל החיים פטישים, פטישים, מכות, מכות, עוד ועוד סימנים כחולים בנפש הצלולה שלנו.

ברגע של חוסר תשומת לב, הם מתחבאים טוב טוב בפינות, מאחורי קירות –

ופתאום,

בלי שום סימן או התראה מוקדמת – 'בום!' אני מקבל מכה יפה כזו עם פטיש לראש.
לפעמים הפטיש קטן – כמו של הרופא שבודק לנו רפלקסים בברך,
לפעמים הפטיש מפלסטיק כמו של מסיבות יום העצמאות,
לפעמים הפטיש גדול מספיק כדי לתקוע מסמר קטן בקיר לתלות את מסגרת התמונה המשפחתית.

הפטישים האלה של החיים – מס ההכנסה, הבנקים, המינוס שנושף בעורף, הנשמות הטובות שיש להם מה להגיד, הכישלונות הקטנים שעושים מועקה, הדברים שלא הולכים כמו שרציתי, ההתמודדות המאוד מורכבת לפעמים עם לקוחות, עם כספים, עם לצאת מאזור הנוחות שלי –

כל הפטישים האלה בין אם הם קטנים ובין אם גדולים לא מפסיקים לתת לי מכות ולנסות להוריד אותי.

ויש להם טיימינג מאוד מפתיע,

בדיוק כשאני בטוח שדברים קורים, כשאני מתחיל לצעוד בדרך כלשהיא עם קצת יותר שיווי משקל וביטחון – 'בום!' באה עוד מכה.

ואני מתאושש לפי החוזק שלה, לפעמים תוך 5 דקות, לפעמים שבוע, לפעמים 'בום' כזה שמוריד אותי לחודש או יותר, אבל אני תמיד קם מחדש, מתאושש ומתכונן למכה הבאה.

לפעמים אני מרגיש שלפטישים האלה יש בעיית התמדה,

הם יכולים להוריד אותי בשנייה בלי שום בעיה, כמה מכות ברצף וזהו, הלך עליי.

אבל לא,

הם לא עושים את זה. כנגד כל החוקים מאבק או מלחמה – הם נותנים לי לקחת אוויר ולהתחזק.

ואגלה לכם עוד סוד, רק אל תגלו לאף אחד…
ככל שקמתי יותר פעמים והמשכתי ללכת, ככה הם נותנים לי פחות מכות, ואנחנו נפגשים לעיתים רחוקות יותר.

אני חושב שעליתי עליהם, גיליתי איך הפטישים האלה עובדים, הם עדיין מנסים להוריד אותי ולפעמים אפילו מביאים חברים, פטישים בכל מיני צורות וגדלים.

כן, הם כנראה תמיד יהיו שם,

בכל צומת של החיים, בכל שביל, אולי בכל רגע נתון.

אבל נשבע לכם, כמה שזה קשה וכל הגוף שלי סימנים כחולים –

אותי לא יוריד שום פטיש!