לא פראייר...

פעם (יש מצב שנה אחורה) הייתי מרגיש פראייר.
הייתי מרגיש שמנצלים את הטוב לב שלי בגלל שאני לא יודע להגיד לא. דרך אגב הסיבה שלא ידעתי להגיד לא (וגם היום יש לי עוד קצת שאריות), זה הרגשות אשם, ומה יחשבו? מה יגידו עליי שאני אומר למישהו לא!
היום אני כבר מבין שהרגשות אשם זה סיפורים שלי. זה עניין שנמשך קרוב ל-35 שנה. גדלתי עליו ולכן לקבל את אותן רגשות זה מאוד מאתגר, אך אפשרי.

היום אני מבין שיש בי טוב לב. זה לא משהו שאני שואף לשנות.

מה שאני שואף להוסיף, זה שאת הטוב לב שלי אעניק לאנשים שראויים לכך. ובמידה ובחרתי לעשות משהו שכביכול גם על חשבוני, אני שלם איתו. אני מדבר עם עצמי ואומר שזה מי שאתה ובחרת לעשות זאת ותראה את הטוב של העניין. לא לעשות, כי אתה מצפה לתמורה (זה אף פעם לא עשיתי) לעשות כי אתה יודע שזה חלק מהטבע שלך.

אתם מרגישים פראיירים?