אחי, פספסת.

התחלתי מהסוף עכשיו נחזור רגע להתחלה…
אתמול ברגע האחרון קיבלתי הודעות וטלפון מאנשים שברגע האחרון לא יכולים להגיע מסיבות של עבודה או סיבות רפואיות והתפנו 4 כרטיסים.

אתמול והבוקר שלחתי לאנשים בוואטסאפ שאני חושב שיוכלו להפיק ערך רב מההרצאה של נעם. ברוב התשובות קיבלתי: ״נשמע ממש טוב״ , ״היייתי ממש רוצה לבוא, אבל הערב עסוק״ ועוד סיבות שאין לי ספק שאין אמיתיות.

הערב, בסוף ההרצאה עם נעם. כשכבר שמעתי את ההרצאה קרוב ל-15 פעם בוורסיות שונות. חשבתי דווקא על עצמי כראי על הקלות שאנחנו מפספסים הזדמנויות.

יש מצב אני מגזים אבל אני באמת מאמין בכך.
לנעם יש את אחת מההרצאות הכי מדוייקות ומרתקות ששמעתי בחיי באופן אישי.
הפריטות שלו על נקודות בגוף שלי גורמות לגולה בגרון, והתחלה של רטיבות בעין.
הרגעים שאמרתי: ״הכל אפשרי״
ההזדהות שחוויתי כבעל עסק, ובעל חלום.
הצחוק שצחקתי מהבדיחה על השיר הרקיד ביותר.
הנחישות שקיבלתי כשסיפר על הטלפון מריטה.

וככה, במשפט אחד: ״אני עסוק הערב״. אנחנו מוותרים על הזדמנות ענקית להתפתח ולצמוח, מפנומן בתחומו.

חשוב לי להדגיש. אני לא בא בביקרות חס וחלילה, רק בהתייחסות לעצמי, כי אני גם עושה זאת לא מעט פעמים (אוסי תעיד הרבה)
ישר אומר: לא! לא מתאים!

זו התובנה שלקחתי מההרצאה הערב בעקיפין.
לפני שאני אומר לא, לנסות להבין מה אני מפספס.
כי אף פעם אין זמן, ואף פעם לא מתאים, ותמיד יש את התירוץ של הרגע האחרון.
אבל בעיקר במאמץ מתפתחים (לפחות כך אני מאמין)

או כמו שנעם כתב ״להזיע״

נ.ב
יצא קצת ארוך אך חשוב. זו עוד סיבה, למה כל כך מעט אנשים יוצאים מהנוחות שלהם.

נ.ב.ב
נעם ריתק ילד בן 6.5 שעה וחצי.
זה כבר אומר הכל…