בשתים עשרה שנה האחרונות, אני חושב שאחד מהדברים שאני מנסה לסגל לעצמי זה לצאת מהבינוניות. זו מילה שטבועה אצלי שבא לי לעשות משהו מעבר לנורמה.
ביום שישישמעתי פודקאסט באוטו ששם פסיכולוגית אמרה דבר כביכול הפוך מכל מה שמקובל אצלי בשנים האחרונות אך שגרם לי רגע לחשוב ולהיות כנה עם עצמי.
ישר השלכתי את מה שאמרה על תחום שקל ליישם כי הוא די אבסולוטי – כושר גופני.
או שאני עושה או שלא (כמובן יש גם מינונים אך גם זה ניתן למדוד)
מה ששמתי לב, זה שבהתמדה הכי ארוכה שלי בספורט אחד היתה שגרתי ברמת גן שבע דקות ריצה מהטיילת של ׳הירקון׳.
במשך קרוב לשנתיים רצתי 3 פעמים בשבוע ללא הפסקה וכל זה בזכות גישה בינונית!
אבי הגישה שבזכותו עברתי ממצב של שנאה לרוץ, לסבבה לגמרי, נקרא: jeff galloway.
כל הזמן הוא חוזר על מנטרה אחת: הדבר הכי חשוב שתסיימו את הריצה עם מספיק אוויר שתרצו לרוץ בפעם הבאה. ולא משנה איזה קצב העיקר לצאת לאימונים גם אם אתם מקצרים או הולכים בזמן.
הגישה שלו עשתה לי שינוי מאוד משמעותי (מלבד שזה גם משלב ריצה והליכה) כי הוא כל הזמן חושב על הטווח הארוך, על כך שהסיכוי לפציעות קטן, שאתה לא נשחק מאימונים אינטנסיבים, והעיקר להתמיד בהרגל.
חשבתי על הגישה שלו וסה״כ זה די בינוני, זה לא אומר לך תשתפר ותהייה הכי טוב שלך, זה לא מלחיץ אותך.
מצד שני זו גישה לכל החיים כי הוא יודע שהמטרה זה לא רק לרוץ 5 ק״מ אלא שיווצר הרצון לצאת לאימון שלוש פעמים בשבוע או כמה זמן שאתה מגדיר.
אז יש מצב שלפעמים כדאי לנקוט בגישה של בינוני כי בסופו של דבר, מי שמתמיד בטווח הארוך אז כנראה שהוא לא בינוני.
