כשמני הטווס נותן בראש ופורס את המניפה, כנראה לא נישאר אדישים, ונגיד: ״וואוו״.
כשחגית הנמלה מסתובבת לה אבודה, כנראה נמשיך בעיסוקנו.
מני הטווס, מהרגע שנולד הבין את המתנה שלו. הוא מבין שבשנייה הוא משיג תשומת לב. פורס את המניפה, וכולם מוחאים כפיים.
אבל חגית הנמלה…מה היא צריכה לעשות בשביל מחיאות כפיים. כמה היא צריכה להתאמץ בשביל להראות מה היא עשתה, איזה צעדה היא צריכה לארגן עם החבר׳ה שלה שנגיד: ״אחות, שיחקת אותה״
מגיעה ההופעה השנתית במתנ״ס של השכונה.
מני הטווס, קבוע מאחר לחזרה. הוא לא מתאמן מספיק על הסולו עם הגיטרה. ויום לפני ההופעה החליט שהוא משנה את השיר.
כי הוא כבר רגיל לטקס: עולה לבמה. פורס. ו…
העניין, שמני שכח, שבמוזיקה זה שונה. בשביל שהקהל לא יפתח את הסמארטפונים ויקצר את הבייביסיטר, הוא צריך להיות כמו חגית הנמלה, על הפסנתר.
תמיד יוצאת בשלוש לפנות בוקר להגיע לחזרה של שתים עשה בצהרים.(תמיד מקדימה ברבע שעה), תמיד כל התווים מסודרים בקלסר, יודעת מה השיר לפניה ומה אחריה, ותמיד תהייה בהקשבה לכולם.
גם אם אתה טווס, לדעתי דרך המלך היא להיות עם אופי של נמלה. לזכור שזה לא מספיק המניפה שלך, כי בסוף החיים קצת יותר מורכבים ״מוואוו״ שרואים אותך.
מה אתם טווס או נמלה?
