אתמול הייתי בהופעה מסוג אחר.
בתוך סמטה ברדס חנה, עם רצפת בטון, ופס של נורות מהבהבים מהתקרה בצבע כתום, שטיח ומלא כסאות מסוגים שונים ממול לכסא המרכזי.
גם אני שאלתי בהתחלה מה זה אומר?
אך היה פרט אחד שידעתי. מי שהופיע הוא ירון מיטלמן (מעביר אצלנו את הקורס ׳מיינדפולנס דרך המיתרים׳).
וירון, שהופיע בתור גיטרסיסט עם האמנים הכי גדולים בארץ, ועל הבמות הגדולות בעולם. הופעה עם שירים משלו, לא עשה לעולם.
ולקח לו תקופה ארוכה ביותר להבשיל.
מה שנחמד, שאני יכול להגיד מהצד דברים שירון בחיים לא היה מעיד על עצמו.
אז תנו רגע…אני עף עליו.
ירון מסוג האנשים שאתה מרגיש איך הלב שלהם פתוח לאחר. מרגיש שהאגו שלו במקום נמוך ביותר, והוא לא עושה דברים בשביל להרשים.
הוא מרשה לעצמו להיות פגיע, ומרשה לעצמו לפחד, ומרצה לעצמו להתרגש, ומרשה לעצמו גם לשתף.
זה דבר כל כך לא מובן מאליו בעולם של פילטרים. כל כך חשוב לנו להראות עד כמה המציאות שלנו מיוחדת. ועזבו רגע להראות לאחרים, אנחנו במשחק עם עצמנו של לפעמים הרבה יותר להראות מה אני שווה מלהיות ברגע עם עצמי.
ירון אמר כמה משפטים יפים בהופעה. אחד שהתחברתי במיוחד.
יכול להיות לנו רועש בחוץ ושקט בפנים,
יכול להיות לנו שקט בחוץ ורועש בפנים.
וזה מרגיש שהבפנים של ירון די שקט, וגם שרועש הוא מודע לזה ומרגיש את זה.
הרעיון הזה, של להרגיש את הפחד שלנו זה דבר סופר משמעותי. כי כל כך הרבה פעמים הוא עוצר אותנו מלהיות ביצירה שלנו ובמה שמרגיש לנו שבא לנו לעשות.
אז להגיד אל תקשיבו לאחרים, או תהיו אמיצים זו עצה בשקל.
אבל לטפטף לעצמי לאט לאט שהנה: ״עכשיו אני מפחד״ ובשלב הראשון אפילו רק להיות מודע לזה.
ולתת לזה לגיטימציה, או עכשיו אני טועה, עכשיו אני לא מושלם.
הכל מתחיל ממודעות ומהרגע הזה כל אחד בדרך שמתחברת אליו: לכתוב את זה, לשתף את זה, לנגן ולהרגיש את זה, לקפוא מזה.