לפני כמה שבועות, החלטתי שאני זורק לאוויר התחייבות שהולך להיות לי פרק פודקאסט ב-1.9.
כנראה שהייתי שאנן לעניין ולא באמת עשיתי יותר מדי פעולות לקדם את הנושא.
אתמול אמרתי לעצמי שהנה זה מגיע יש דד ליין, אני חייב צ׳יק צ׳אק לעשות. כתבתי לאופיר שהתחייבתי עד ה-1.9, ואני אשמח לראיין אותו בשישי בצהריים.
הגיע שישי בצהריים וראיתי שאני לא יכול (צריך להיות עם הילדים) והקלטתי הודעה שעדיף לא בלחץ.
יש הרבה מסקנות מהדחייה, והשאננות.
לפני כמה חודשים שמעתי שאומר: ״How you do anything is how you do everything" ואם אני משליך את ההתנהלות של העמידה ביעד עם הפודקאסט זו אותה התנהלות שדי חוזרת אצלי.
מה שנקודת האור שלי, שאני יודע שזה הולך לקרות! נכון יש לי קצב משלי, כבר למדתי ולומד זאת, אך יש משהו חזק מאוד אצלי וזה העקשנות לא לוותר ולהמשיך למרות נסיבות רבות מסביב.
אז הפודקאסט הולך לצאת בצורה הכי בוסרית שלו ותוך כדי כך להשתפר, במקום לבנות תוכניות, אני פשוט הולך להתחיל לעשות, וללמוד תוך כדי.
_____________
5 דברים שאני מודה עליהם היום:
- על ההקשבה שלי לאוסי בלי נסיון להציע יותר מדי פתרונות – משמעותי בשבילי שהיא משתפת אותי.
- על החיוך של אריאל והבטחון שמקבלת בהליכה – כיף שזה קורה.
- על האוכל שהיה בארוחת שישי – תחושה של הוקרת תודה שאני חלק מהשפע הזה.
- על ההסתגלות של אריאלי – כיף שזה זרם לה.
- על זה שהשלמתי עם כך שלא אעמוד ביעד של הפודקאסט ולא הלקיתי את עצמי – תובנה של מודעות בהתפתחות שלי מרגיש מסופק מכך.
