בתקופה האחרונה בעיקר מול הילדים, אני מרגיש איך הסבלנות שלי גדלה.
בעבר דברים היו מוציאים אותי מדעתי, כיום יש לי יכולת הכלה גדולה יותר. אם זה לנודניקיות, אם זה לחוסר הקשבה, והישארות בעולם שלהם.
אין ספק, גם כיום יש מצבים שברגע הפיוז נדלק ומוצא את עצמי חסר סבלנות אליהם, אם זה בצעקה או ברצון להיות צודק -״עכשיו עושים את זה!״
אך גם כשזה קורה בחלק גדול מהמקרים אני מרגיש ששנייה אחר כך המודעות עולה אליי – ״הנה עכשיו התעצבנת״ לא מנסה להפסיק להיות עצבני רק במודעות איפה זה תופס אותי ומה אני מרגיש, מנסה פחות ופחות להכניס את המחשבות והרציונליזציה. פשוט להיות עם הרגע.
גם שם לב שזה תלוי אנרגיה, ברגע שהאנרגיה הכללית של עצבים מעבר לזה שאגיב מהר יותר שזה ברור, יש להם גם כנראה חיישן שמרגיש את חוסר האנרגיה ומוביל אותם להתנהג הרבה פעמים באנרגיה שלי. והפוך שאני בא עם אנרגיה חיובית גם אם הם במצב נודניק יותר קל לי לעשות התמרה לאנרגיה שלהם או פשוט להכיל אותה.
