הבושה שלי

אני חסר בטחון.
אני יצירתי.
אני מתעצבן.
אני משקיען.
אני חושב לאט.
אני חרוץ.
אני דחיין.
אני מתמיד.
אני לחוץ.
אני אופטימי.
אני רציני.
אני כבד.
אני סחי.
אני עקשן.

בתבשיל של חיינו יש:
פלפל חריף, פפריקה מתוקה, פפריקה חריפה, לימון, מים, מלח, שום, סוכר, פלפל חריף…
הטעמים השונים והמינונים השונים יוצרים את הביס שכל כך בא לנו לתת. (תבשיל ופולני זה אוקסימורון, אבל זרמו…)
העניין הוא יצירת איזון.

שנים רבות ניסיתי להסתיר, ולשנות את מי שאני.
כשהתעצבנתי ניסיתי להירגע – היה שלב שאשכרה הלכתי לקורס ללמוד להיות בשליטה על הכעס.
כשנלחצתי ניסיתי להירגע. הבנתם את הקטע…
והאבסורד היה ועדיין קצת נשאר, כשהגיעו רגשות חיובים אז גם הקטנתי זאת, כי לא הגיוני כל החיוביות הזאת.

בתקופה האחרונה בזכות תהליכי התפתחות שעושה עם עצמי, אני מבין שזה חלק מהבושה שלי.
במקום להגיד ב-פנים! ולהרגיש בתוך עצמי: ״זה מי שאני!״
ניסיתי ועדיין לא מעט פעמים מנסה לשנות ולהשקיע מאמץ גדול בלהסתיר ולטשטש עקבות.

המשחק שלי הוא להיות במודעות.
הבושה שלי היא חלק ממי שאני, ואולי דווקא המנוע שלי.