היום הגענו עם מוזה לשיר – ערב מחווה לנעמי שמר
למעון של אנשים נכים, בתפקוד לא מלא בכלל. כבר בהתחלה היתה שיפוטיות שאיך הם בכלל יוכלו לשיר.
ואם זה היה נכון להגיע לשם.
אחרי דיבור עם האחראית שהסבירה שהבעיות בתפקוד רק פיזיות והראש הכל עובד. נרגענו קצת.
ברגע שהשיר הראשון התחיל והם הצטרפו דמעות התחילו לרדת מעיניי איזו התרגשות לראות אותם ככה שמחים.
דברים שלמדתי היום:
- עוד הפעם להיות מודע לאוטומט של השיפוטיות.
- כוחה של מוזיקה כגשר
- עד כמה המופע של פשוט לשיר טוב.
- פרופורציה לחיים ועד כמה המצב שלי מעולה
- שעלה לי חשק להתנדב
