אוהבים
לדבר על האומץ.
האומץ ממותג מאוד. אומרים: ״זה בסדר לפחד, העיקר הוא להתגבר על הפחד דרך האומץ״
בהקשר שלו מדברים גם על האומץ להיכשל: ״כל מי שמצליח נכשל מלא פעמים״.
אני מאמין גדול בדברים הללו.
אך לאחרונה נגלית אליי לאט לאט החברה של האומץ. פחות מדברים עליה.
ולכן פחות נחשפתי לצד הטוב שלה. כמובן שליוותה, אבל לא באמת הבנתי את הפוטנציאל אצלה.
הבושה.
אני מרגיש שבשבילי הבושה שיחקה תפקיד מרכזי בחיי.
כל העניין של ה-׳לא נעים לי׳ היה חלק מהבושה, הרצון להיראות בסדר, להרגיש שאני טוב, שאני לא מאכזב הם בעצם אלמנטים של בושה.
לאחרונה שמתי לב, איך לאט לאט אני מתחיל לקבל את המקום של הבושה.
אומר לעצמי: ״זה בסדר להרגיש בושה. קבל אותה״
ואז נכנסת הפרקטיות שלי, ובואו נדבר על זה רגע. מה זה לקבל את הבושה? איך בכלל ניתן לקבל קושי? כאב? פחד? ורגשות מורכבים ככלל.
מה שהבחנתי, ועוזר לי לעשות זאת קשור לסביבה שלי.
יש שלוש אפשרויות ששתיים מהן קידמו אותי.
אחת – להתנתק (לצמצם משמעותי אם לא ניתן – משפחה נגיד) מסביבה שגורמת לי להרגיש בושה לגבי עצמי.
שתיים – להכיר אנשים חדשים שיאפשרו לי סביבה ניטרלית מבושה ושדרוג של אנשים מעצימים, שעוזרים לי להרגיש יותר טוב עם עצמי.
שלוש – להישאר עם הסביבה הקיימת, ובדרך כלל להתמרמר ולהיות מתוסכל.
לי
באופן אישי לא עובד להעלים/לשנות רגשות, וגם אני כבר פחות מנסה. מה שגיליתי שעובד,
זה המודעות לבושה שעולה. ברגע שיש לנו סביבה שאנחנו יכולים לשתף במי שאנחנו – על
אמת! ויודעים שתכיל אותנו, אז אנחנו פחות לוקחים ללב.
ולאט לאט המילה הגדולה של הקבלה מתחילה להיות פרקטית ופתח להרגיש קצת יותר טוב עם
עצמנו.
