היי משפט כללי שמנטורים אוהבים להגיד, בוא נדבר עליך רגע.
ב-13 שנה האחרונות שאני בהתפתחות אישית, נתקלתי בך מס׳ פעמים. אך אני חושב שרק בחודשים האחרונים התחלתי להפנים, להרגיש, ולהבין אותך.
אז בא לי להעמיק בך קצת.
אני מרגיש שמה שקרה בשנה האחרונה, היה מעבר משמעותי מתוצאות חיצוניות, להתכנסות והתבוננות פנימה אל תוך עצמי. ההבנה שיש בנו: ייחודיות, קול פנימי שמכוסה במלא שכבות, אינספור מגננות, וחרטוטים עצמיים בשביל להימנע להגיע לקטע שלנו.
עצם העניין זה הקשבה לעצמנו, ופחות הקשבה לסביבה שלנו.
העולם הפנימי שנגלה מתוך אותה הקשבה ומודעות יכול להציף לנו קושי, אתגר, רגשות חיוביים, והרצון לראות מה זה בעצם אומר? גם אם התשובה לא ברורה, עדיין להקשיב איך אנחנו מתמודדים עם זה.
ומה ששמתי לב, שבאמת התחלתי להתמודד עם העולם הפנימי שלי. התחלתי להיות בתודעה גבוהה הרבה יותר, בטחון עצמי עלה משמעותית, הבנתי אלו דברים עושים לי קצת יותר טוב (כמובן שאני עדיין רק בהתחלה)
וההבנה שבסוף מה שמשנה זה העולם הפנימי שלנו – כי זה מה שמכתיב לנו איך נפרשן, נרגיש, ונגיב.
יכול לפרשן כאב כסוף העולם ורצון למות, ויכול לפרשן כאב כמנוע לשינוי כיוון והתפתחות- הבחירה אצלי.
ואין מה לעשות, כשבאמת טוב לנו (המבחן שלי כששוכב לישון מתחת לשמיכה ואז הרגש עולה בלי שום פילטרים של הסביבה) אז גם הסביבה תרגיש זאת ודברים טובים יתחילו לקרות בעולם החיצוני.
נ.ב
אחת הסיבות שנוח לנו (לאב דווקא קל) לא להגיע לקטע שלנו, כי אז נהייה חריגים. ומעט האנשים שיכולים להרגיש חריגים לאורך זמן.
מצד שני תראו לי ׳נורמלים׳ שעשו דברים משמעותיים, ועזבו ברמה לשנות את העולם. אלא ברמה שלעשות להם טוב אולי אפילו ממש טוב.
