אני אחד שלא מאמין במחסום כתיבה, או שהמוזה בעוצר (כמו שחנן שר), אלא יש דברים אחרים כמו קרב היאבקות. כל צד דוחף את השני, ובמאזן כוחות, המוזה תקועה.
דוגמא אצלי בלייב, יש לי כל כך הרבה נושאים שאני יכול לכתוב עליהם, ואפילו דברים משמעותיים מאוד.
אך בגלל פחד שכרגע זה לא הזמן המתאים, או אם אני אכתוב על זה אני יצא ככה בסוף שום דבר לא יוצא.
מה שאני בא להגיד בצורה ברורה יותר, זה שבסוף הבושה והשיפוטיות ממה יגידו עלינו, או מה נגיד על עצמנו יוצרים את המחסום.
ולא זה שאין מוזה, אז לפחות שנשים לב ולא נחרטט את עצמנו בהקטנה עצמית, אלא בתשומת לב לסיבה האמיתית.
נ.ב
לחיי עוד קצת אומץ אל מול השיפוטיות.
