אין טעם

היום חזרתי לרוץ. אחרי הפסקה של 3 חודשים (אפשר להאשים את הקורונה, אבל זה לא באמת העניין, לפני זה גם היה גשם ועוד שלל סיפורים)
החלטתי שאני חוזר ממש מהבסיס, יש לי אפליקציית אימונים של Jeff Galoway שיש לו תוכנית אימון של 5 ק״מ למתחילים. החלטתי שאני חוזר לשלב הראשון הקל ביותר. שזה אומר 3 דקות הליכה – חימום, 10 דקות ריצה/הליכה/ריצה (3 דקות ריצה, 1 דקה הליכה) וחוזר חלילה. ובסוף מסיים ב-3 דקות הליכה – שחרור הגוף.

לקראת הריצה ותוך כדי עלה לי העניין של אין טעם.
מראש יש לנו נטייה להגיד: ״מה…זה 10 דקות? איך זה יעזור לי להיכנס לכושר? אין טעם״ וככה הרבה דברים אנחנו מכבים לפני שבכלל ניסינו.
יש לנו רצון להיות בציפייה מסויימת נגיד לרוץ 5 ק״מ או להתאמן חצי שעה ואז 10 דקות זה נראה לנו סתמי או אפילו 5 דקות שיהיה קל להתחיל.
כמה שאני בעד עשייה אני עוד יותר בעד עשייה לאורך זמן, כי דברים חד פעמיים הם לא באמת מצליחים לקדם אותנו.
מצד שני דברים חד פעמיים הרבה פעמים מתחילים להוביל אותנו לאנשהו.
הגישה של האין טעם היא גם כמובן מעבר לספורט. אנחנו רוצים לעשות פודקאסט אז אנחנו אומרים לעצמנו: אנחנו רוצים שזה ישמע ממש טוב, ושיהיו לנו מרואינים שווים, וצריך פתיח מכובד. ואז מה שקורה שבגלל העומס של הדברים אנחנו מביאים את עצמנו להגיד אין טעם להתחיל אם זה לא ככה.

מה שבסוף מביא אותנו למכניזם של כיבוי.
מה האלטרנטיבה שאני משתדל ללכת לפיה? (לפחות בחלק מהדברים, יש עוד עבודה) להתחיל עם מה שיש! ולהתחיל במנות קטנות מאוד, שיהיה לנו קל ליצור חזרתיות. כי בסופו של דבר חזרתיות על מנות קטנות ממש, עדיפה על תקופה קצרה שמימשתם את הציפייה, עד שנגמרה המוטיבציה (וזה עוד במקרה הטוב שלא כיבתם לפני)

לחיי יש טעם (בקטנותתת)