קיבלתי היום הודעה ממוזאית רצינית ביותר שלנו במוזה, שהעלתה לי חיוך.
מה שאני כן יכול לספר, זו הודעה שמראה לי על סבלנות ועל דרך, ואיך לדברים יש קצב משלהם, שבסוף הם אשכרה יכולים לקרות.
ופה נכנס הכוח של ההקשר הוא עצם העניין. ברגע שאנחנו עושים לנו הקשרים של דרך, ולהיות בעשייה של דברים שהם הקטע שלנו. גם אם זה לא עכשיו לעזוב את העבודה ולמצוא את התשוקה (בואו רגע נישאר בפרקטיקה)
הרגע הזה שאתה מוזג את החלב לנס, ואתה יודע שיש לך עכשיו איזה 10 דקות של שקט לנסות לכתוב.
ולפעמים גם כל הקטנות האלו (שלדעתי זה דווקא הדבר, רק קשה לנו לראות זאת) בסוף מגיעות גם ההודעות, שעוזרות לנו להעריך את הקטנות.