״האמת שעוברת עליי תקופה לא משהו״ אמר לי חבר כשבקולו אני שומע סדקים.
ואז הוא מספר לי מה עובר עליו ומפרט. תוך כדי במודעות לעניין שמצד אחד אני רוצה להיות זה שמקשיב, מצד שני שם לב, איך ישר עולה לי הרצון לעזור ולתת פתרון. אני כן מקשיב ושואל שאלות, אך בנוסף חושב מה אני יכול להגיד, בשביל שיקבל פרופוציה למצב. אני הרי מאמין בלהרגיש את החרא, ומאמין שזו חוזקה גדולה. ותוך כדי שאני אומר לו שאני לא באמת בא לפתור את המצב אלא יותר להקשיב, אני שם לב לחוסר האותנטיות שלי. הדחף ממשיך להתגבר לרצות למצות פתרון. אפילו מרגיש שמצאתי פתרון.
וזה העלה לי שאלה מעניינת, האם צריך לנסות לפתור בעיות כל הזמן?
אולי דווקא הקטע רגע להיות רק בהקשבה? אולי זה יקרב לפתרון.
אולי בכלל לא צריך להגיע לפתרון?
בשיחות עם חברים יש לנו את הנטייה ישר להיות הד״ר שנותן פתרון.
ואני חושב שדווקא האתגר זה להיות זה שמשקף לחבר את מה שהוא מרגיש. שתומך בו, שמראה לו צדדים חיובים במי שהוא. ולא ממקום של לשפר לו את מצב הרוח. ממצב רגע שלתת לו הצצה שלנו אל מי שהוא.
אז לחיי יותר הקשבה ופחות פתרון בעיות
נ.ב
כמובן שזה תלוי מצב,
ולפעמים הוא רוצה את הפתרון.
