הרגע הזה שאני מעיר את איתמר ב- 23:00 לעשות פיפי בשירותים והוא ממלמל כמה מילים של החלום,ואני אומר: ״איזה מזל יש לי״.
אני מתחיל להאמין שהדברים הגדולים הם דווקא הקטנים והשגרתיים.
זה שאני יכול להזיז את בוהן ימין שלי ללא שום קושי.
היכולת לקחת נשיפה גדולה לריאות.
רגע ההסנפה בחיבוק של אריאל. הנשיקה שהיא נותנת לי על כל לחי, מחייכת, ואז שמה את הלחי שאחזיר לה נשיקה.
השגרה הזאת, שעם תשומת לב אליה, והכרת תודה כנה ואמיתית, יכולה להוליד לנו רגעים של פרופורציה.
והקטע זה שדווקא הרגעים האלו זמינים לנו כמעט בכל רגע נתון. ולמרות זאת אנחנו באוטומט בדרך כלל על כל מה שאין, שבהרבה מקרים הרבה פחות חשוב ממה שכבר יש.
אז לחיי הכרת תודה של רגעים קטנים.
לחיי התפתחות אישית ומודעות שמאפשרים לתת את הפוקוס למה שמשמעותי.
נ.ב
10 דקות ניסיתי למצוא נ.ב
בסוף מצאתי?
