פעם הוא היה חבר.
היה דופק כל יום על הדלת החומה עם המגנטים. לפעמים אפילו דפק כמה פעמים ביום.
העניין שהוא היה חסר טאקט, תמיד הגיע בלי התרעה מראש בלי לבדוק אם מתאים.
אתמול הוא נזכר שיחסית די הרבה זמן הוא לא היה, והתגעגע.
בינינו, אני לא מת עליו. העניין שמגיל קטן אני מכיר אותו, גדל איתי במושב. כשהיינו קטנים בילנו הרבה עם ׳לא נעים׳ חבר נוסף שתמיד אמר: אין בעיה, הוא שמר על קשר עם החברים שפחות אהבתי. הוא בעצם היה החבר שמקשר.
ואתמול שהגיע, ברגע הראשון האינסטינקט היה כמה לא התגעגעתי אליו, וכמה לא נוח לי להיות איתו. אבל שאלתי אותו מה נשמע? התעניינתי קצת יותר מהרגיל, אשכרה ישבנו ודיברנו איזה שלוש שעות על החיים.
ופתאום הרגשתי שמשהו בו ישתנה. או אם אדייק משהו בי ישתנה. יש לי הרבה יותר סבלנות אליו. אפילו הזמנתי אותו לישון על הספה בסלון, כי הוא סיפר לי שהוא עבר למושב בדרום.
בבוקר כשקמתי באתי לשאול אותו אם הוא רעב לארוחת בוקר.
הוא כבר לא היה.