איפה אתה?

15:15, בנוטיפיקיישן שש שיחות שלא נענו. שתי הודעות וואטסאפ. בראשונה מה קורה? בשנייה דבר איתי זה חשוב. אחרי שעה וחצי קיבלתי עוד שלוש הודעות עם סימני שאלה.
מתקשר וגבי ישר יורה: ״איפה אתה?? כבר שלוש שעות אני מחפש אותך!״
הבנתי שקרה משהו דחוף.

אחרי חמש עשרה דקות בקצב של ראפר, הוא עוצר ושואל מה אני חושב?
אני מופתע מהסיום, שותק במבוכה. ביד ימין מחזיק את הטלפון במצב של רמקול, ביד שמאל מחזיק כוס קרטון חד פעמית שכולה לעוסה מהמתח.
גבי אומר: ״הזוי נכון?״
לבסוף מתעשת, זורק את הכוס לפח, ומתחיל לשאול שאלות. מתעניין בשלומו ומעמיק בסיפור. המשכנו לדבר עוד חצי שעה.

כבר מתחיל את המשפט אז יאללה בייי, וגבי אומר: ״אתה חבר טוב, תודה שאתה מקשיב ולא שופט אותי״
ואני עם כל הפולניות שבי: ״בכיף, ביי״ ומנתק.

אחרי זה במשך שעות זה לא עזב אותי, חשבתי על הסיטואציה. כמה אנחנו חיים בתבניות. ואיך סיפור שחורג טיפה מהנורמה יכול לגרום לנו לכל כך הרבה מתח, וחוסר שקט. וחשבתי כמה חשוב שיהיה לנו מישהו שמעבר לזה שיודע להקשיב לנו יודע להכיל אותנו כפי שאנחנו וגורם לנו להרגיש טוב, לא בגלל הדברים שהוא אומר, אלא בזכות מה שאנחנו מרגישים שהוא לידנו.