הערב היה מפגש של המסגרת התפתחות שאני נמצא בה עם עופר לוי.
עלה שם לשיח העניין של שיקוף העשייה, המחשבות, הרגשות שלנו.
והתעורר שם דיון האם לשקף לדוגמא את העשייה שלנו, זה לא משהו יהיר?
בתור מופנם ממש הזדהיתי עם זה.
אני זוכר כמה קשה לי לשקף את מה שאני מרגיש והיה לי בעבר הרבה יותר קשה. בדרך כלל הייתי שומר לעצמי את ההרגשה, ואת העשייה. אמרתי לעצמי: מה אתה צריך להראות כל פעולה שאתה עושה? ואז זה גם היה מביא למצב שהייתי מעמיס על עצמי עוד ועוד מבלי לבקש עזרה. ואז זה היה מייצר אצלי עומס ותסכולים שאני לא עובד בדברים. זה גם נבע מכך שאמרתי שאני אחראי במאה אחוז בכל מה שקורה לי, ולכן הדברים רק שלי.
מה למדתי מחשיבות של שיקוף?
קודם כל למדתי שחירטטתי את עצמי. וזה לא היה במאה אחוז הדברים האלו, אלא בעיקר חוסר בטחון עצמי וחוסר ביכולת של תקשורת אפקטיבית מול הצד השני. כמה שזה קשה היה לי עדיין יותר קל להישאר בתוך העולם הפנימי שלי מאשר לתקשר קושי, או סתם פעולות למישהו אחר (עדיין לפעמים קשה)
למדתי שהשיקוף משחרר אנרגיה של לחץ מכיוון שהוא מאפשר תוך כדי הדרך להראות לצד השני שיש התקדמות, או חוסר התקדמות וככה הלחץ של התוצאה קצת משתחרר כי הפוקוס עובר לדרך ולהשתדלות בדרך.
למדתי ששיקוף יכול לשפר מערכות יחסים. כי מה שעובר לנו בראש הרבה פעמים לצד השני אין בכלל מושג. זה גם מוציא אותנו מהתסריט ההוליוודי שאנחנו כל כך טובים בו.
ודבר חשוב מאוד שלמדתי ששיקוף מתחיל דווקא בבפנים שלנו. עצם זה שאנחנו משקפים לעצמנו את העשייה, הרגשות, המחשבות אנחנו יכולים להבחין בכל הדברים שכן קורים. ואז הקלישאה מגיעה אלינו של הכוס המלאה, אנחנו אשכרה יכולים לראות את המים באמצעות שיקוף.
אז לחיי שיקוף דרך תקשורת אפקטיבית מלאת בטחון עצמי וחמלה כלפינו ובהמשך לצד השני.
נ.ב
יש מצב יש קצת עילגות אז זרמו,
היה כבר מאוחר ובבוקר אתקן.
