מספר די בדיוני בשבילי.
מדי יום אני יושב וכותב פוסט כבר למעלה משנתיים (עכשיו, נכון שיש יום פה, יום שם שאני מדי פעם מפספס, ובימי שישי לפעמים אני לוקח חופש) עדיין תופס את עצמי ככותב מדי יום.
גם שם לב עם עצמי שאלו אחד ההרגלים החזקים שהצלחתי לסגל לחיי.
זה עוגן שאני מצליח לשמר לא משנה מה קורה אצלי בחיים.
שואל את עצמי איך אני מצליח לאורך זמן?
אז נראה לי שאלו התשובות:
- גיליתי שכתיבה זה פה שני שלי, ותחושת הביטוי העצמי שזה נותן לי מייצר לי דלק להמשיך לכתוב מדי יום.
- זה מאפשר לי בית ספר להתפתחות אישית ואם אהייה ספציפי יותר.
זה מייצר מודעות והתבוננות אל תוך עצמי. משפיע עליי גם הרבה מעבר לכתיבת הפוסט עצמו. - להתאהב בתהליך בשנתיים האחרונות אני עושה מעבר יותר ויותר מתוצאות לדרך. מעבר לרמת הקלישאה, ממש ברמת החווייה. הפוקוס שלי על התהליך עצמו.
גארי ויינרצ׳אק שאני מאוד מתחבר אליו יודע לתקשר זאת מצויין, ממנו לקחתי את המונח להתאהב בתהליך.
ברגע שהצלחתי לשנות את הפוקוס לאני אוהב את העשייה היום יומית, ואני נהנה ומסופק מהיום שלי (ברור שיש חרא, אבל מהרוב) אז התוצאה לא משנה (או פחות משנה). הרי רוב הזמן אחת הבעיות שהיו לי שכל הזמן היייתי מסתכל על התוצאה ורואה את הפער. זה גרם לי לתסכול תמידי, ולהרגשה שאני לא מספיק טוב. ובכלל לא מספיק עושה. וברגע שאני מרוכז כן בעשייה, ואני נהנה מזה אז כבר אני מרוויח. והתוצאה היא הבונוס (חיפשתי פחות קלישאה ולא מצאתי, אז זרמו) - זה מאפשר לי להיות גרוע – עשיתי סוג של הסכם עם עצמי שבפוסטים אני יכול לאפשר לעצמי להיות מבולבל, עילג, ולא תמיד ברור, העיקר זה לפרסם פוסט. כי ברגע שעשיתי זאת אז כבר אני לא גרוע. ואז האפשרות להיות לגרוע נותנת לי את הלגיטימציה לעשות.
- פשוט אוהב – מעבר לכל ההתפתחות האישית, המיתוג, האמון שזה מייצר, ועוד מלא דברים שזה יכול לייצר לי, אני פשוט אוהב לכתוב.
