הערב ישבתי בבית מול המחשב עם חולצה חצי חגיגית, טרנינג ונעלי בית בזום.
הסיבה:
יום פתוח של בית הספר הדמוקרטי באיזור שבו אני גר.
נתחיל מהסוף הסיכוי להתקבל לשם הוא של 25%.
יש הגרלה שעושים ועל בסיס זה מתקבלים.
אין אצבע בגוף שלי שאני לא מחזיק.
מתחיל מהיום טקסים של זימונים, ומתחיל לאמץ לעצמי כל אמונה טפלה שתתמוך בהעלאת אחוזי ההצלחה.
עכשיו ברצינות.
אחת השאלות ששאלתי את עצמי לכל אורך הצגת הדברים שלהם.
איך זה יכול להיות שלא כל בתי הספר בארץ ובעולם פועלים ככה.
סבבה. לא בדיוק ככה, כל אחד יבחר לאמץ לעצמו את הדרך.
איך זה יכול להיות?
שילד בכיתה א׳ נכנס למפעל שמלמד אותו להקשיב להוראות, ולהיות בכל רגע נתון בהשוואה לאחר (ואם יש כמה בתי ספר של משרד החינוך שלא ככה, אז זה מיעוט).
הם דיברו שם על דיאלוג.
דיברו שם על בחירות ואחריות אישית.
דיברו שם על התאמה בהתאם למי שאתה.
דיברו שם על שילוב בין גילאים.
דיברו שם על היכולת למנהיגות.
דיברו שם על למידה מכל סיטואציה.
דיברו שם על החשיבות של זמן פנוי.
דיברו שם על פתרון בעיות דרך אסיפות.
דיברו שם על עצמאות.
דיברו שם גם על גבולות.
דיברו שם על תמיכה אישית פעם בשבוע דרך חניכה.
דיברו שם על פעולות משוגעות כמו פינת פירוק של מוצרים שונים.
דיברו שם על שבוע שלומדים בחוץ.
דיברו שם שאין מבחנים.
כמעט כל מילה שנאמרה שם התחברה לי עם ההתפתחות האישית שאני נמצא בה כבר 14 שנה.
איך זה יכול להיות שאלו לא מקצועות ליבה, הגישות והערכים שיש שם?
איך עדיין לא הבינו זאת?
אז מה שנשאר לי לעשות זה להמשיך להחזיק חזק את האצבעות.
מקווה שהן לא ייתפסו כמה שבועות, עד לתשובה.
לחיי מערכת שרואה ומעצימה את הילד, ונותנת לו את הכלים שהוא באמת צריך להתמודדות בחיים.
נותנת לו כלים שירגיש טוב עם עצמו, ולא שהוא כל הזמן בהשוואה לאחרים.
