הערב במפגש השבועי של ׳המסגרת׳ עם עופר לוי.
סיפר משתתף בגילוי לב איך הוא רוצה שיחליטו בשבילו.
לא ניכנס לפרטים של השיחה כי זה לא רלוונטי, אבל נישאר בנקודה שלפעמים אנחנו ׳רוצים׳ שיחליטו בשבילנו.
עופר ענה לו משפט:
״כשאנחנו לא רוצים לקבל החלטה, אנחנו מביאים את המצב שיחליטו בשבילנו״
הרגשתי ישר איך נורת ההזדהות נדלקה.
אני בנאדם שהרבה פעמים הלא נעים מנהל אותו.
בגלל שלא נעים לי להגיד למישהו לא, אני דוחה את התשובה ואז יוצא לפעמים שאני לא רציני.
בגלל שלא נעים לי להגיד למישהו שאני לא מסתדר, אני מעמיס על עצמי משקל על הגב שגורמים לי למרמור ולפעמים מיאוס מעצמי.
בגלל שיש דברים שאני מרגיש שאני גרוע בלעשות אותם, אני מייצר דחייה עד הרגע האחרון, ואז צריך לעשות אותם בלחץ או הרבה פעמים הם יוצאים פחות טוב ממה שהתכוונתי.
ועופר המשיך:
״תגובתיות מביאה לחוסר שביעות רצון״
״מי שלא עובד עם הראש עובד עם הרגליים״
המשפט השני זה נתן לי בובום.
זהו בול מי שאני!
חמור עבודה.
שהרבה פעמים עובד עם הרגליים. עוד דבר שגיליתי גם והתחלתי לקבל שזה גם חלק מהחוזקות שלי, שאני לא אוותר, אלא פשוט אעבוד הרבה יותר קשה, הרבה פעמים לתקן את התגובתיות במקום מראש למנוע אותה בגלל האחריות האישית שבי.
תוך כדי כתיבה, אני מבין עד כמה זה מדוייק. חלק גדול מאוד מהאנרגיה שלי מושקע בלתקן! במקום להיות במניעה, דרך חשיבה איכותית יותר מראש.
ובסוף כל הנקודות מתחברות.
כי באני מאמין שלי בטחון עצמי זה אחד הדברים החשובים ביותר לחיים אם לא הדבר. ואם יש לך בטחון עצמי, יותר קל להגיד לא. יותר קל לשקף לאחרים את המצב, יותר קל לבקש עזרה.
וזה מתחבר גם לתקשורת אפקטיבית. אם אני יודע לתקשרעם אנשים, אז אני יכול להגיד את הלא בצורה אסרטיבית ומכבדת (או כמו גישה ששמעתי בהקשר של תקשורת מקרבת להגיד: מה הצורך שמונע ממני להגיד כן).
וגם בתקשורת אפקטיבית אני יכול לייצר שיקוף ובהירות טובים יותר.
מבחינתי זה נתן לי רגע של מודעות וגם בכתיבת הפוסט קיבלתי עוד בומבה של תובנה על כך שאני חמור עבודה. ואיך זה משרת אותי כנראה בסיפור להרגיש משמעותי, במקום ללמוד עוד שלב בתכנון מראש בשביל לצמצם את התגובתיות בחיים שלי.
