׳פינת המוזה׳
הערב, מיכל אהרוני – מילים הקריאה טקסט בסדנת מתקדמים של דנה ברגר.
בהפסקה, ליד השולחן בר מהעץ, עם לחם קשיו ופרג מנדב, ניגשתי אליה ואמרתי לה: זה מרגיש שמלאך (ואני לא מאמין במלאכים, כן?) נוגע בה עם האצבע בזמן שאת כותבת.
השערות בידיים וברגליים הזדקרו כשקראה את הטקסט.
מוזמנים לקרוא פעם.
אחר כך עוד פעם.
ולבסוף פעם.
כל הלילה // מיכל אהרוני
מדי בוקר, אני מקפלת את האובדן
וטומנת אותו עמוק עמוק בארון.
משנסגרת דלת הארון, נפתחת דלת הבית
והחיים פורצים פנימה.
השמיים נפתחים אלי במלוא תפארתם
אני נושמת את רוח הבוקר הקרירה,
מחייכת אל כל פרח כל ילד כל עץ
בוחרת מדי יום לחיות.
בערב, אחרי שהיום מתרוקן משאונו
והבית מתרוקן מצבעיו
אני פותחת את הארון ומציצה פנימה,
האובדן מציץ אלי חזרה.
אני מביטה בו ונותנת לו לשוב ולחלחל
לשקוע בתוכי, להגיע אל הלב.
ואז אני הולכת לישון,
אובדני ישן לצידי
אני מחזיקה לו את היד כל הלילה.