׳מוזאים זוכרים במילים׳
פרוייקט להנציח את הזיכרון האישי של בוגרים שלנו מסדנאות במוזה הבית של המוזיקה והיצירה, דרך כתיבה.
אל תתנו לאורך להרתיע אתכם.
4 דקות של קריאה, וצמרומורת של זיכרון תזרום לכם בגוף ביום הכל כך חשוב הזה.
פסח \\ עמיחי יעקובסון
רבן גמליאל היה אומר, "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן, פסח, מצה, מרור. (מתוך ההגדה).
בזיכרונותיי שלושה הדברים בפסח הם, ליל הסדר בקיבוץ, לחם מלוח ואליהו האופה.
גם השנה ראתה אימא בעין לא טובה את עבודתי במאפיה וניסתה לשכנע אותי להפסיק. לא יכולתי. זו הייתה כבר מסורת. הייתי בן תשע, אהבתי את הבילוי הזה וחיכיתי לו בגעגועים.
ימי חופשת פסח עברו במהירות. בלעתי מהימים ההם כמתוך רעב שאין בסופו שובע. לחם, לחמניות, פיתות ושאר מאכלי חמץ אכלתי כאילו פסח הנו חג הלחם ולא חג המצות. צריכת הלחם עלתה ומאפיית הקיבוץ שקקה חיים. רבים מהאורחים שהתרשלו בביקוריהם הסדירים הגיעו באדיקות בפסח ולעתים מקצווי ארץ כדי להצטייד בלחם לכל ימי החג. ארז חברי ואני עבדנו במאפיה משעות הבוקר המוקדמות, בטרם הזריחה. שימשנו כעוזרי משנה לאופה הראשי אליהו אביו של ארז, שבשאר ימות השנה שימש כמורה בבית הספר. הלחמים שהכין בעזרתנו היו ריחניים ונפלאים. הם נאפו דקות אחדות מעבר לזמן המוקצב ויצאו עטויים קליפה חומה ועבה, כהה ומצולקת, זרועים בגרגרי מלח גס שאליהו פיזר עליהם בנדיבות ושגרמו להם לנצוץ כאבני חן.
בית הילדים שלנו שכן במבנה צמוד למאפיה. בכל בוקר קצת לפני ההשכמה נשמעה נהמתו של תנור האפייה הגדול מכריז על תחילתו של יום עבודה. כשבקע קול הטנור הלירי של אליהו ופרץ מבעד לקירות המאפיה והסתלסל בניגונים חסידיים, קמנו בזריזות כמו כושפנו מקולו ורצנו לעזור בהכנת הלחם. את מרכז המאפיה מילא שולחן עבודה כביר מידות שהיה עטוף כולו בקמח לבן, שרידים מעבודה יומיומית. בקצהו כבר חיכו לנו שני גושי בצק גדולים. קרענו מהם חתיכות, לשנו והכנו כיכרות בצק אותם אליהו סידר בתוך תבניות פח שחורות מרוב שימוש. כל כיכר כאמור זכתה לקבל בזיקת מלח גס מידיו האמונות. באוויר עמד ריח חמצמץ של בצק ושמרים.
אליהו היה אדם בלתי צפוי, יכול להיות מצחיק ולהשתטות אתנו במעשי קונדס של ילדים ויכול להיות גם נוקשה, מרוחק ואפילו קצת מפחיד.
פעם כשנכנסנו למאפיה שפך על ראשינו שני ספלים מלאים בקמח. עמדנו נבוכים. לא ידעתי אם עשה זאת מכעס, או ששוב מנסה להצחיק אותנו. כשראה את מבוכתנו, נחיריו התרחבו בהנאה, זוויות פיו התרוממו בחיוך קטן ומיד שפך גם על ראשו ספל מלא בקמח, הוא ערבב את הקמח בשערותיו ובשערותינו שהלבינו, עד שנראינו כולנו זקנים או ליצנים.
ממש לפני גמר האפייה, היה פותח את התנור פעמים אחדות בפנים רציניים לבדוק אם הלחם מוכן. "אלה הרגעים החשובים ביותר בהכנת הלחם", נהג לומר. באותן פתיחות מהירות השתחרר ריחו המשכר של הלחם הטרי הכלוא במעמקי התנור והתפרץ כמו שד מבקבוק, חובט בבטני הריקה שלא מולאה מאז אמש.
לפעמים כשפתח את דלת התנור מבלי להקטין את האש פרצה להבה אדומה וארוכה. אז ריחות הלחם הנאפה התערבבו עם ריח שיער ידיו החרוך. אליהו היה מקרב במהירות ראשו אל מול פנינו ושואל בבעתה מוגזמת, "מה עם הגבות ? נשרפו ?". אנחנו מתקרבים בדאגה כדי לבחון את הנזק והוא צועק בפתאומיות, "בווו", מבהיל. בפעמים הראשונות נבהלנו ואחר כך זה נראה כמו טכס שבא לתרץ את פיזור דעתו.
בתום העבודה ארז ואני הכנו לעצמנו לחמניות משאריות הבצק והתחלקנו בהן עם אבי בארוחת עשר ברפת, מקום עבודתו של אבי.
אימא לא הרפתה והמשיכה לנסות להפסיק עבודתי במאפיה, אך קיבלה את סירובי בהבלגה כעוסה. רק מאוחר יותר התברר כי חששה לי. פעם אחת כשלא יכולה הייתה להבליג יותר, הושיבה אותי למולה ואמרה לי בפנים מתוחים. "אני רוצה לספר לך על משפחתי". משפחה ?, תהיתי, הרי משפחתה כוללת אותה ושתי אחיותיה. זה הכל. ההיפך הגמור ממשפחת אבי הגדולה, הכוללת דודים ובני דודים מדרגה ראשונה, שנייה ושלישית וכולם ילידי הארץ. כששאלתי אותה לפעמים לפשר הדבר היו פניה נאטמות ותשובתה קבועה. כשתגדל אספר לך.
"לפני שנולדת", פתחה בהיסוס, "התחוללה מלחמה גדולה, גרמניה נגד כל העולם. מלחמת העולם השנייה. אני ומשפחתי חיינו בגרמניה. לאחר שמצב היהודים שם נעשה גרוע, הוחלט שנעלה לישראל. הוריי ארגנו סרטיפיקטים לי ולשתי אחיותיי והם נשארו בינתיים בגרמניה עד שיצליחו לסדר סרטיפיקטים גם לשלושה אחיי שהיו צעירים מדי לקבלם. אבי עשה מאמצים רבים לזייף את גילם וכמעט שהצליח בכך. בכל מכתב שקיבלנו מגרמניה הובטח לנו שבקרוב נתאחד כולנו בישראל. אך אז הפסיקו להגיע מכתבים. מעולם לא קיבלנו יותר אות חיים ממשפחתי". אימא הפסיקה לדבר ונשמה בכבדות.
"תשע שנים", המשיכה בלחש, "תשע שנים מאז שנסתיימה המלחמה הנוראה. כעת אנחנו יודעים שהוריי ואחיי ודודיי ודודותיי ובני דודיי כולם מתו במלחמה. הנאצים יימח שמם הרגו אותם". אימא בכתה. הייתי מזועזע מהסיפור ומבכייה.
"איך הרגו אותם ?", שאלתי אחרי שהתגברתי על הגוש שבגרוני.
"אנחנו לא יודעים בוודאות אבל רוב היהודים נשרפו במשרפות.. כנראה שגם הם", ענתה.
נזכרתי בארובות הגדולות והמעשנות שראיתי בתמונות ופתאום הבנתי את החשש שלה מעבודתי במאפיה.
במנוחת הצהרים לא יכולתי להירדם ובדמיוני צפו ועלו יהודים המונחים על גבי יעי עץ ענקיים ומוכנסים אל הלהבות כמו כיכרות הלחם במאפיה. יכולתי להריח ממש את ריח שערות ידיו החרוכות של אליהו.
שנה עברה ועדיין פחדתי להירדם בלילות. החלומות על בני משפחתה של אימי הנשרפים בתנורים לא נתנו מנוח. לא פעם התעוררתי שטוף זיעה קרה ולא נרדמתי עד שחנה המטפלת הגיעה להשכמת הבוקר. החלומות פקדו אותי פעם אחר פעם מבלי להרפות. רציתי לספר לאימא על החלומות, אך חששתי שתבכה וויתרתי. כשפסח התקרב שנה מאוחר יותר סיפרתי לאבא על השיחה ההיא עם אימא ועל החלומות שלא מרפים ממני. זה היה בטיול שבת בבוקר לגבעת המורה. ישבנו על סלע רחב ועמק יזרעאל הירוק היה מונח למרגלותינו כשטיח מעשה אומן. הוא הקשיב לדבריי בשקט ובסבלנות גם כשעיניי ריחפו מזוגגות, רואות לא רואות את שדות העמק, גם כשהמילים סרבו לצאת מפי. חוחיות אחדות באו במעוף נמוך ונעמדו על שיח קידה לוהבת בפרחים צהובים, ריחניים. הסתכלנו בלי אומר על החוחיות שליהגו בצחצוחי גרון בצלילים מסתלסלים וגבוהים, משמיעות קולות של אביב.
הייתי רוצה לכתוב כאן שאבא אמר לי שהנאצים לא הצליחו להשמידנו למרות מאמציהם, בדיוק כמו פרעה המצרי אלפי שנים קודם לכן, ושאנו נזכור עד עולם את שעשה לנו הצורר, עמלק. אבל אבא שתק. אחר כך העביר את ידו באצבעות פתוחות בין שערותיי ואמר, "מה שסיפרה לך אימא נכון וכה קשה להבנה, וזה בסדר שאתה עצוב ושאתה קצת מפחד. יש בחיים זמנים קשים וזמנים מפחידים אבל ישנם גם זמנים נפלאים. צריך להתגבר ולהמשיך הלאה". בתום דבריו קם והתחיל לרדת מגבעת המורה לכיוון הקיבוץ. הגברתי צעדיי עד שתאמו את צעדיו. כך הלכנו שותקים שעה ארוכה. ככל שהתקרבנו אל הקיבוץ הרגשתי שרגליי נעשות קלות יותר ויותר.
הייתה זו השנה האחרונה שבה ביליתי במאפיה בחופשת פסח. הקסם פג.
כשהקידות פורחות בשלל שלהבות ומורדות ההרים הנושקים לעמק נצבעים בכתמים צהובים, בוהקים, נדמה כי מישהו הדליק לכבודי את משואות האביב הללו כדי שלא אשכח.