שאלה זו חוזרת על עצמה כל כך הרבה פעמים בשנה האחרונה.לפעמים יש תשובות מוצדקות ולפעמים כמו היום, זה מרגיש שעשיתי את כל הפעולות הסתמיות בשביל

כחלק מתהליך הליווי בסדנה של רן שריג במוזה. לקחתי על עצמי להיות אמיץ ולהיות זה שמלווה, מלבד זה שמלווה החלטתי גם להיות משתתף פעיל. ורן

שכחנו!יש לי נטייה לחשוב שהמצב לא כזה גרוע שרובנו אנשים טובים. שהתקשורת אוהבת להראות לנו את הרקוב ולהראות עד כמה החברה משוסעת.אבל לפעמים יש נקודות

שנים ועד היום נחשפתי לגישות של תראה את החוזקות שלך.אל תראה את החולשות, זה לא מושך לקוחות.כיום אני קצת ברגשות לגבי הדבר הזה, מצד אחד

״כדאי שתשים לב להגהה שלך באתר״ אמר לי חבר טוב היום. הרגשתי איך אני ישר מנסה להסביר לו שהקטע שלי זה לייצר בעיקר.אז נכון הגהה

אפילו אני מרגיש שנהייתי חולה בגלל זה יומיים.אז מה בעצם קרה?בימים האחרונים התחלתי קצת להתבלבל עם עצמי עם שיווק שאני עושה לפרוייקט מסויים, אם להיות

״אנחנו לא יכולים להיות אחראים לתוצאות שלנו״ אמר פלי הנמר בעודי חוזר מנסיעה ומקשיב לפודקאסט השיעורים שלא למדתי בבית ספר תפס אותי המשפט בעיקר בגלל

מקשיב לפודקאסט עם פלי הנמר של מיכאל מלמדוב – השיעורים שלא למדתי בבית ספר. והם דיברו שם שבנאדם צריך להכיר במה הוא טוב ולהקיף את

היום שמעתי פודקסט עם הדר גולדמן.והוא אמר את המשפט של הכותרת. כל כך הרבה מדובר על כשלונות ועל ססמאות.אהבתי מאוד את המשפט. זוית מבט שונה

שני תרחישים: מדי יום למשך 90 ימים אני כותב גרוע. מדי יום למשך 90 ימים, אני רק חושב איך לכתוב פוסט מושלם. אחרי 90 יום

הקונפליקט בין ההתחייבות לכתוב לבין ללכת לישון לבין רצון שזה עוד יהיה עם ערך.ואז שום נושא לא עולה. חושב רגע על היום וסוקר נושאים ודברים

יושב במעגל בקומה השנייה של מסעדת לימוזין, כשריח הבשר עוטף מכל הכיוונים, ואשכרה במתח ממה שהולך לצאת לרן מהכובע. אחרי שני מחזורים שרן היה אצלנו

מאות שעות של בדיקת זחל.מאות שעות של דפיקה על זחל עם פטיש 5.עשרות מכות משפיץ טען בלי ג׳נטקס.אלפי תרמילים של 7.62 שרוקנתי.עשרות טעינות של פגזים.עשרות

ניסיתי להיות יותר אפקטיבי.ניסיתי להיות פחות עצבני.ניסיתי להיות חברותי יותר.ניסיתי להיות מתכונן יותר. מה שגיליתי? להבין מי אני.וברגע שזה קורה הגילוי הזה, או יותר מדוייק