העליתי פוסט שאני מתלהב ממשהו ויום ממש מוצלח. לא כתבתי ממה רגע צילמתי את עצמי וכתבתי שיום ממש טוב.ובנ.ב כתבתי בסוף לחיי לעוף על עצמך.ואז

הבוקר החלטתי לפתוח את הבוקר בטקס שונה. אחרי ששמתי את אריאלי בגן ולפני ארוחת בוקר, וטקס הטלפון עם צלילה לוואטאספ ולפייסבוק. אמרתי לעצמי: ״הנה קח

בימים האחרונים בעקבות דיבור חוזר על הקורונה אני מוצא את עצמי פעמיים ביום לפעמים קצת יותר בוואי נט להתעדכן לגבי החמרות נוספות.התירוץ שאני עושה זאת,

אתמול דיברתי עם חבר שעשה שינוי משמעותי בחייו.והוא סיפר לי איך הסביבה שלו לא מבינה את השינוי.אפילו ברמה שקצת כעסו עליו מרוב שלא הבינו. ובשיחה

בימים האחרונים אני מרגיש שיש לי קצת ברקס בכתיבה.יצא מצב שהעקביות שלי עם כתיבה יומיומית נפגעה.אני מרגיש איך התמלאתי קצת חשיבות עצמית, ורצון להיות מדוייק

מכיוון שהייתי מהאנשים שהיה הולך שבי אחרי הכותרות, ואחרי ההבטחות במשך שנים על גבי שנים מרשה לעצמי להאיר עם זרקור.לא יודע אם זה מביקורת, עצבים,

1. להעלות לתדר גבוה, וותרו על כך שמשהו או מישהו ״לא בסדר״2. תארו מה עושה האדם האחר שמפריע לכם.3. תארו איזה רגש עולה ואיזה צורך

שבשבועות האחרונים מאז צאת הקורונה, קיבלנו החלטה להעלות עוד מדרגה בהקשר של מוזה. במקצועיות שלנו, בנראות שלנו, בניהול ובתפעול שלנו.עושים הרבה מאוד פעולות, ומשקיעים הרבה

שיחה עם השכן, הובילה לרעיון מסויים.ההוכחה שההזדמנויות כאן רק צריך לשים לב. זו קלישאה סופר סופר.אבל מוכיחה את עצמה לאורך זמן אצל אנשים שפעלו לפיה.

אני מרגיש בתקופה האחרונה שאחרי 13 שנה של למידה אדירה של התפתחות אישית, ובעיקר להיות בצד שכל הזמן רוצה ללמוד ולהתפתח, מרגיש שעכשיו השלב שבו