הערב התקיים מפגש פיזי של המסגרת אחרי תקופה ארוכה של חופש.בתור חובב זום מושבע, אין מה לעשות יש גם אנרגיה במפגש פיזי, ויותר מזה יש

אני עכשיו קורא את הספר ׳דרך האהבה׳ של דון מיגל רואיז. נקלט לי משפט שסימנתי אותו וגרם לי לחשוב עליו הרבה. ״המידה שבה אתם אוהבים

5 דברים זה יכול להיות הכי בייסיק שיש כמו לנשום. זה יכול להיות חיוך של ילדה חמודה. זה יכול להיות שיתוף פעולה במוזה. זה יכול

יום כזה שמהבוקר אני עושה דברים של זיפט (מילה של אמא שלי אז זרמו)יום כזה של צריך. צריך לעשות כל מיני דברים, חלקם גם מגיעים

כבר כמה פעמים ניסיתי לפתוח את הפוסט וכל פתיחה כולל הכותרת. נתנה לי הרגשה קלישאתית וגנזתי מהתחלה של הפוסט. הפעם החלטתי לנסות רגע פשוט לכתוב

אריאל החמודה בת שלוש וחצי:״שששש, אבא. איתמר ישן״ לוחשת לי עם הפרצוף החמוד בעולם, שאדבר חלש יותר כי איתמר כבר נרדם. בשבילי זה רגע שאני

מכירים את זה שהבטן מדברת?אז כזה. (אם לא, זרמו רגע).הערב הבטן דיברה אליי, כן כן – דיברה. העניין שהבטן לא בדיוק מדברת בשפה שלנו. היא

אז קודם כל מי שפה הורים לילדים עם חופש גדול, רק הכיף הזה מייצר גודש (ולא באף).בנוסף אני בכוננות קקי – בתהליך גמילה עם אריאל

הערב הלכתי לאסיפת הורים לפני תחילת שנה.הערב הלכתי לפגוש את צוות המורים שהולכים ללוות את איתמר בשנה הראשונה שלו בביה״ס.הערב פגשתי את האידיאל החינוכי שלי

לפני כמה חודשים סיימתי ללוות פלוס להיות משתתף פעיל בסדנה של רן שריג במוזה.בסיום המפגש האחרון של הסדנה ישבנו רן שריג, אוסי, ואני. אחרי כמה

אחרי תקופה ארוכה.אחרי תקופה ארוכה מאוד.אחרי תקופה שניסינו כל כך הרבה שיטות.אחרי תקופה שהקשבנו לכל כך הרבה דעות. החלטנו, או יותר נכון רגע לפני שנשברנו,

בעבודה שאני משתדל לעשות עם עצמי, עניין המודעות הוא מרכיב משמעותי ביותר. אחד מהדברים שגיליתי לפני שנתיים וחצי, שרק למודעות יש יכולת בלתי רגילה לייצר

יושב 40 דקות עם:התחלות של משפטים.עם התחלות של תובנות.עם דברים שקרו במהלך היום. בסופו של דבר אני רואה איך היא נוכחת.אז שיפוטיות יקרה, אני רואה

בתקופה האחרונה די הפסקתי לכתוב. אם לפני שנה הייתי כותב באדיקות כל יום פוסט לא משנה מה קורה לי במהלך היום, בחצי שנה האחרונה זה

פשוט מטריף השיעורים שקורונה מלמדת אותי כבעל עסק.אתה מתכנן, בונה, משקיע והופפפ ברגע אחד זה יכול להפוך ללא רלוונטי.היכולת לעשות את המעברים האלו. עכשיו, נכון

אחד מהעקרונות המרכזים שתפסו אותי ומצליחים לתת לי שקט בעולם ההתפתחות האישית. זו היכולת להיות בחרא. עכשיו, בואו, יכולת זו מילה מוגזמת לחלוטין.אבל מה שכן

שי אביטל מבחינתי הוא רק טריגר לכן הפוסט לא מתייחס אליו באופן אישי. בדמוקרטיה כמה שלפעמים זה עקום, עד שבית משפט לא מכריע לא ניתן

אני מגדיר את עצמי כמכור, אולי אפילו סוג של נרקומן קצת לסמארטפון, לוואטסאפ, לפייסבוק, לאינסטגרם, לסטוריז באינסטגרם. שנגמרים הדברים אז גם עובר למייל. קיצור מכור.העניין

דודו טסה ניצח זאת טוב יותר:״עדיף כישלון מפואר, מחלומות במגירה״ אחד מהדברים שאני שם לב שעוצרים אותי, שאני מתחיל לחשוב מה הסביבה תגיד.האם זה יהיה

אם לדייק יש בי שיפוטיות. אז ככה, לפני כמה ימים דיברתי עם חבר ותוך כדי השיחה אמרתי לו משפט באוטומט שלי, הוא הגיב לי שאני