אתמול נפגשתי פעם ראשונה על הוצאה לפועל בפרוייקט חדש.
די מגניב לראות איך אנשים בוחרים לעשות משהו מעבר לרגיל. משהו שמרגש אותם, משהו שמפחיד אותם, משהו עם מלא אי ודאות, כל אחד ואחת עם המשהו שלהם.
העניין שבעולם של היום על פניו זה די פשוט. יש לנו מכשיר, לרוב מלבני בכיס שאיתו יש לנו גישה לכל העולם בכמה לחיצות. ככל שיש לנו יותר מיומנות בלחיצות ככה המכשיר משרת אותנו יותר.
אבל…
ופה האבל הגדול.
בשביל להפעיל את המיומנות, ואולי אפילו לרכוש אותה (מאפיין את זה בשלב ה-׳איך׳), מערכת ההפעלה שלנו צריכה להיות מסוגלת לקבל את המיומנות.
הרבה פעמים אנחנו יודעים בדיוק מה המיומנות. יותר מזה, לשכן עם הדשא זה ממש עבד. הוא קרא את הספר והלך למנטור או לקורס שבאמת שינה לו את החיים או סתם שידרג לו אותו.
העניין שאנחנו זה לא השכן. אנחנו שונים. ולכן קודם כל חשוב להבין מי אנחנו ולחזור למערכת ההפעלה שלנו.
זו גם הסיבה למה גישה זה הכל. ברגע שיש לך גישה עם רצון להבין את מערכת ההפעלה, והבנה שהעניין זה הדרך לשם, אז תעשה הכל, או הרבה מאוד דברים בשביל להבין, גם אם זה ייקח שנים.
וזה מה שאני מנסה לעשות עם ׳הוצאה לפועל׳.
קודם כל להבין שאני לא יודע יותר מדי, אבל אני גם לא צריך לדעת כי יש לי מכשיר מלבני בכיס (או הרבה פעמים מול העיניים – נודה על האמת).
ואני רק צריך לדעת מה לשאול אותו, ובאיזה נקודת זמן מתאימה כל שאלה.
ולהקשיב.
להקשיב למי שמולי באמת. להבין מה הוא רוצה. ולהוסיף לזה – איפה הוא נמצא בנקודת זמן הנוכחית? בפרקטיקה, לא ברצון.
ומשם למצוא את הדרך לצמצם את הפער בין הרעיון שמתבוסס בראש, לפעולות בעולם האמיתי.
לחיי ׳הוצאה לפועל׳ אבל בעיקר לחיי דרך והבנה שניתן לעשות דברים גדולים, כשיש סבלנות רבה ושיח כנה עם המציאות שבה אני נמצא כרגע.
