אבסורד הפרפקציוניזם

״אני אחד כזה שאם אני לא לוקח את זה ברצינות אני לא עושה את זה״

בהפסקה של המסגרת של ׳דרך המיתרים׳ (נגינה משותפת מדי שבועיים) אני מתיישב ליד דני שבא פעם ראשונה להרגיש את הווייב של ירון והאנשים. רעש של דיבורים סביבנו, וגיטרות מקיפות אותנו.
אני שואל: ״איך לך?״
ואז הוא עונה לי את המשפט הראשון (שפתחתי איתו) בפרצוף רציני, בעיניו אני חש אפילו קצת תסכול.
״אתה מבין את האבסורד של הפרפקציוניזם? עצם זה שאתה מחכה להיות רציני ולהתחייב אתה כבר לא מנגן כמה שנים״ עונה לו בשלוף, בזמן שמסתכל לו בעיניים.

אחר כך המשכתי עם זה בראשי.
איך הייתי גם שם, במסווה של הרציני הזה, שחייב שהדברים יקרו בדרך מסויימת ואם זה לא עובד ככה אני לא עושה אותם. וזה מייצר תסכול כפול.
כיום אני מבין שהעיקר זו העשייה.
אפילו אם אני בוחר לנגן, ויוצא לי 5 דקות ביום או לפעמים רק בסוף שבוע, אבל אני מתמיד בזה כי זה עושה לי טוב, זה מה שחשוב! האם זה רציני? תלוי את מי שואלים.
אבל יש שאלה חשובה בהרבה.
האם זה יעשה לי טוב, לנגן מתי שאני יכול?
ואם התשובה לכך היא כן, אז כנראה שיש לך תשובה לדרך ששווה לבחור.

בסופו של דבר עדיף לעשות הרבה קצת, כי הסיכויים שהרבה קצת יהפכו גדולים, מאשר קצת זה לא רציני בשבילי, מעדיף לא לעשות.