איך זה שאני עסוק במה שעדיין אין לי?
איך זה שאני מתוסכל ממה שחסר?
19:10 אריאל עושה קקי פעם שלישית בתחתונים (כל כך מתוסכלללל) ואני באין לי ואין לי ואין לי.
שעה 20:30 משכיב את הילדים. מתיישב ליד המיטה של איתמר. הוא מחייך אליי עם החיוך הממיס, מחזיק לי את היד, ומספר לי על החברה שלו מהגן, ושואל אותי על החברים שלי.
ואני בפנים נמס עם דמעות בעיניים על החמידות, וכמה יש לי ויש לי ויש לי.
ואז אריאל בקול של ילדה בת כמעט בת שלוש: ״אבא תלטף אותי״ מתחיל ללטף.
״אבא חיבוק״ מתחיל לחבק.
ואני בפנים נמס עם דמעות בעיניים על החמידות וכמה יש לי ויש לי ויש לי.
אז אין מה לעשות.
האוטומט יביא אותי הרבה פעמים לאין לי ואין לי ואין לי.
והקטע לדעתי הוא לא רק להגיד: ״חצי כוס מלאה״ ועוד קלישאות, ולנסות להתנגד.
גם כשאני באין לי לנסות לזכור שפתאום יש רגע קטן עם פוטנציאל שהיש לי הופך לדבר הגדול.
הקטע הוא רק לשים לב.
