חבר החזיר לי הודעה אחרי שיתוף קטן.
ישר חשבתי איך פס הייצור של החיים תיכנת אותנו.
ילד בוכה – למה אתה בוכה? די, די מספיק. לא צריך לבכות.
חבר סיפר לכם שהוא מבואס מהבוס שלא הקשיב לו – די, די מי הוא בכלל? מה אתה סופר אותו? אל תתן לזה לבאס אותך.
אתם חוזרים הביתה אחרי יום עבודה עם פרצוף עצוב – די, די מחר יום חדש, אנרגיה חדשה. יש גם את הגרסא: מזה שאתה עצוב אני גם נהיית עצובה. אל תהייה עצוב.
ואני לא מצליח להבין מי הבעלים של המפעל?
מי קבע את הגישה הזאת לא להתבאס? לא לבכות? לא להיות עצוב?
לזה אין לי תשובה.
מה שאני מנחש, שאולי בעל המפעל חשב בכלל על עצמו.
ובגלל שהוא לא יכול להתמודד עם רגשות לא נעימים הוא פיתח שיטה פשוטה.
שיטת ׳אל תרגיש׳
מה שאני מגלה בשנתיים האחרונות שזה פשוט לא עובד!
הייצורים שאנחנו הרבה יותר מתוחכמים. יש סיבה ברורה למה אנחנו מרגשים.
ככל שאני בהתפתחות לא בטוח שאני מבין את הלמה? אבל אני מצליח להרגיש את האיתות של הרכב שבא מולי שמשהו אולי לא מדוייק (עוד פעם עם המדוייק הזה)
משבוע לשבוע שעובר אני מגלה שזה הפוך לגמרי.
נ.ב
מי אומר יום זיפט שהוא מתחת לגיל 70? (אני, אני. זהו אמרתי)
