בוא אני אעזור לך

יש ערבים עם הילדים שאין זרימה בלשון המעטה.
בערבים כאלו אני מקבל שיעורים רבים על עצמי ועל התפיסה שלי בהקשר של גידול ילדים וגם בהשתקפות שאני מקבל לעצמי.

הערב התחדדה לי הבנה בעקבות בכי של הילד שלי ואי הרצון שלו להתמודד עם קושי.
האינסטינקט שלי הוביל אותי למצב שאני שואל אומר לו: ״בוא אני אעזור לך״ בשביל בעצם שיפסיק לבכות, וגם באמת יש לי רצון לעזור לו להרגיש יותר טוב.
אבל אז חשבתי על העניין והבנתי שאולי לטווח הקצר אני עוזר לו להפסיק לבכות אך בטווח הארוך אני מונע ממנו דבר חשוב ומרכזי.
התמודדות!
באורח חיים של היום בגלל שיש לנו זמן מועט עם הילדים, חשוב לנו שבזמן הקצר יהיה לנו כיף עם הילדים. יש גישה שבכי צריך ישר להפסיק ולא בטוח שברוב המקרים זה נכון.
באני מאמין שלי – בכי זה דבר רגש שצריך לתת לו מקום, וגם תסכול זה רגש שצריך לתת לו מקום.
לתת לילד להיות מתוסכל בונה אותו (כמובן במידה ועם הבטחון שאנחנו מאמינים בו ולידו ברגע שהוא באמת יצטרך אותנו). באני מאמין שלי ההתמודדות של ילד עם קושי מחזקת אותו. הרי החיים מלאים התמודדויות עם קושי, וברגע שאנחנו לוקחים לילד את ההתמודדות, אנחנו גם אומרים לו באיזשהו מקום: ״אני לא מספיק סומך עליך שתצליח להתמודד״ אני אתמודד בשבילך.
ומשם זה מוביל גם לפינוק – שמתבטא בחוסר יכולת להתמודד עם סיטואציות קשות. מה שלא נכון כי סולם הקושי יורד והילד נהייה מרגרינה.

אז כן…
לתת לילד להתמודד, בהחלט יש רגעים שזה לא כזה נחמד ועל פניו אתה סוג של רשע.
אך ההפך הוא הנכון באני מאמין שלו.