כבר בתחילת האקשן עם הקורונה ראיתי שיתופים של הטד של ביל גייטס לפני 5 שנים. עם כותרות: ״ביל גייטס חזה את זה״
רק עכשיו סיימתי לצפות, ותוך כדי (מעבר לזה שאמרתי לעצמי: ״זאת בדיוק הסיבה שהוא אחד האנשים העשירים בעולם״) חשבתי על זה בהקשר של מערכת היחסים בין דברים שחשובים לנו, לדברים שדחופים לנו.
ונדבר בהקשר של הקורונה. בעולם מושלם אחרי שיחת הטד של ביל גייטס לפני 5 שנים, ממשלות העולם היו עושות הערכות מצב, ואומרות: שווה לבנות תרחיש כמו שביל מספר, בואו נתחיל להתכונן.
אך בגלל שבהרבה ממשלות, מה שחשוב זה להראות את התוצאות של הכאן ועכשיו. תכנון ארוך טווח של שנים קדימה, נדחק לרוב עמוק עמוק בתוך המגירות.
הטיפול כרגע בקורונה הוא בדחוף, הרבה מאוד מהדברים מתנהלים בפאניקה ובחוסר ודאות מוחלט, אף אחד לא יודע באמת כלום.
לעומת מצב אפשרי (אוטופי) שהיו מוכשרים אנשים, היו נבנות מעבדות, ותקנות לשעת חירום שהיו יודעות למזער את המגיפה וכל מה שביל גייטס מדבר עליו בטד.
כל העניין הזה הוביל אותי לחשוב על עצמי, וגם בהקשר של מוזה, ושלנו כבני אדם (צוללים עמוק בזכות הקורונה). עד כמה אנחנו חיים בדחוף, באין זמן, בלהיות מוצפים.
אני כבר יודע ש׳זמן מוזה׳ לעצמך הוא בקטגוריה של החשוב בחיים האלו. לעסוק בדברים שעושים לנו טוב יכולים להוביל לחיים הרבה יותר טובים.
אז הנה קורנה קורנה,
לאנשים שגם עכשיו אומרים אין לי זמן, וממשיכים לחיות על הקצה.
מה עוד צריך לקרות?
נ.ב
אוהב לסייג,
אם באמת טוב לכם באורך חיים של המוצפות, הפוסט לא בשבילכם.
אבל אני גם מקווה שאתם לא מתלוננים שמגיעה ההפתעה.
