יש לנו נטייה טבעית לרצות ישר להצליח (ניסיתי להבין מאיפה זה מגיע אלינו – הישר).
מאיפה הרצון שהכל יגיע מהר מהר, ואין לנו סבלנות לחכות?
אנחנו ניגשים ללמוד משהו חדש. ללמוד נושא שבחיים לא ידענו. ואהיה ספציפי יותר, מיומנות כלשהי.
ומה שקורה שאחרי זמן קצר ביותר של חוסר הצלחה, אנחנו ישר אומרים על עצמנו: ״אני לא טוב בזה״, ״אין לי כשרון״, ועוד חרטוטים עצמיים נוספים.
איך כל כך מהר אנחנו מסיקים מסקנה כזאת.
האבסורד הגדול, שברגע המפגש עם הנסיון להצליח, פתאום מופיע אצלנו מחלת השכיחה וחוסר מודעות גדול.
אנחנו שוכחים ש – 30,40,50 שנה (בואו נגיד אנחנו כבר לא ילדים) קיעקענו הרגלים, ואמונות כל כך חזקים בתוכנו. יחד עם זאת, אנחנו מצפים שבפעם ראשונה בתקופה של שבועות או חודשים נצליח בקלות.
ואז אנחנו גם מוסיפים שמן למדורה, מסתכלים על השכן עם הדשא הירוק ואומרים לעצמנו: ״הנה איך הוא מצליח הוא עושה זאת אותו זמן כמוני״
עוד הפעם אנחנו מתעלמים מכל ההיסטוריה, מהגיל, ומהסיבות הפנימיות שאין לנו מושג מה הם? אך בחרנו להסתכל באופן שטחי, ואנחנו עובדים על עצמנו עם ההשוואה לאחר.
אצלי הסרט הזה של ׳ישר להצליח׳ היה סופר סופר חזק, ועדיין.
אך דבר ששמתי לב, ששפכתי למרק תבלין של פרופורציה, וכן, הסתכלות קצת רחבה יותר. הבנה שיש תהליכים שלוקחים לאט.
אבל דווקא המהירות היא לא עצם העניין.
העניין זה להבין מה הדברים האחרים שתומכים בהתקדמות ובהצלחה. אני הבנתי שלפי הקצב הפנימי שלי אני סוג של צב, או חילזון ואם אני בוחן מבחוץ בראייה שטחית אני איטי.
אבל יש בי את היכולת להתמיד ולהתמודד עם קושי, שגם אם ייקח לי פי 20 ממישהו אחר, יש מצב שעדיין אמשיך ללכת לאט.
מה התומך שלכם כשאתם נתקלים בחוסר הצלחה ישר ישר על ההתחלה?
