לא הולך

השבוע הדברים הלכו פחות חלק.
השגרה תפסה כיוון, השוטף התחיל להגיע, דברים שהתחילו בשיא ההתלהבות פגשו את עולם המציאות.
בכל יום שישי בשעה 14:00 אני מקיים זום פנימי עם חברים במסגרת התפתחות שאני נמצא בה, שבעצם אנחנו מוציאים לפועל מטרות וקטעים שלכל אחד יש דרך שיחה של בין שעה עד שעה וחצי.
והשבוע גם השיחה הצטרפה לדברים שפחות הולכים, שרוב המשתתפים הודיעו שהם לא יכולים להגיע.
ודיברנו על זה עד כמה העניין זה המפגש עם החיים האמיתיים והשגרה. בסוף כשההתלהבות נעלמת והעולם האמיתי מגיח אלינו, פה המבחן מתחיל.
האם אני ישר מסיק מסקנות שאם אין מינימום משתתפים אני מבטל הפגישה?
האם ברגע שעולה קושי מסויים, אני מוותר על הפרוייקט?
האם ברגע שנהייה קצת משעמם, אני מפסיק כי כבר אין לי תשוקה (המילה הגדולה הזאת)?
האם ברגע שאני מרגיש קצת מותש, אני ישר מחפש את הדבר הבא.

ופה לדעתי זה ההבדל!
אם אני מצליח להיות בשוטף רגע. להיות במצב שפחות מגניב לי, שהדברים לא זורמים. ולהבין את זה שזה חלק מהעניין.
ולנסות לבוא מכיוון אחר לפתרון ולפעמים עדיין להמשיך באותו כיוון, עם היכולת להיות סבלני עם עצמי שזה חלק מהעניין.

אז כן,
דברים גדולים לוקחים זמן לפעמים הרבה זמן, וגם הרבה פעמים פחות הולכים.
ועוד פעם, אני לומד שאצלי חלק מהפתרון זה להקיף אותי באנשים שמאפשרים לי להיות גם בלא הולך.
ונותנים לי השראה למה כן ניתן.

לחיי שגרה של דברים שבאמת חשוב לנו להשיג

נ.ב
זה כל פעם מחזיר מחדד לי, כמה שווה היכולת להיות בהרגשה של הלא הולך מבלי להיכנס לקורבנות ולאבד את הצפון.