הבוקר עבדתי בגינה , כן התקופה האחרונה מאפשרת לעשות דברים שלא עשיתי כבר מעל לעשר שנים.
בעודי עובד עם החרמש מוטורי – חרמש מוטורי למי שלא יודע משמש לקיצוץ צמחייה (תודו לי עכשיו על האינפורמציה. למי שממש יש זמן יכול לחפש בגוגל תמונות ׳חרמש מוטורי׳)
בכל אופן…
קפצה לי תובנה תוך כדי קיצוץ העשבים וחשיבה על משהו שקבעתי ב-12:00.
בהקשר האיחורים שלי. מצד אחד אני ממש לא אוהב לאחר, יש לי גם רגישות שאנשים שאני קובע איתם מאחרים. מצד שני אני גם אחד שמאחר וככה אני בשנים האחרונות מתהלך עם קונפילקט זה (על פניו לא הגיוני, מצד שני מה כבר הגיוני?)
וזה המשיך למשהו מעניין הרבה יותר, פתאום שמתי לב, שאחת הסיבות המרכזיות שאני מאחר, או נגרר לדברים על חשבון דברים אחרים זה בגלל שאני לא יודע לעצור את מה שאני עושה, אני לא יודע לקטוע. יש לי מן תחושה שאני צריך לסיים את מה שאני עושה ברגע זה, ובגלל שלפעמים יש לי את הקצב שלי, או שממש חשוב לי לסיים אני מוצא את עצמי נגרר ואומר עוד 5 דקות… עד שבסוף באמת אין לי ברירה ואז כבר יש לי איחור.
ואז המצב שנוצר הוא עוד פעם לא הגיוני. אני מצד אחד מתבאס שאני מאחר ומצד שני מתבאס שלא סיימתי את הדברים. יש לי מן תחושה כזאת: ״הנה רק עוד קצת״ אבל זה לא באמת קצת. וכשאני כותב כאן אני מבין עד כמה זה לא הגיוני בייחוד שבדרך כלל הדד ליין היחיד הוא בראש שלי.
מכיוון שכבר הבנתי שהדרך בשבילי לשנות, הוא לא ע״י הרצון להשתנות ולהפסיק לאחר או לעצור. אחרת הייתי עושה זאת.
אלא ללכת לשלב אחד לפני, להיות מודע שהנה אני כבר יודע שהזמן להפסיק ושהעוד חמש דקות עולה. זה הכל, מודעות.
נ.ב
דרך אגב בדיוק ברגעים אלו שאני כותב את הפוסט אני במצב הזה של חוסר עצירה.
במקום ללכת לישון אני חייב לסיים את הפוסט היומי ועוד כמה מטלות שהיו לי. ונכון שאני יכול לעשות אותם מחר, אבל…