וואיי וואיי איזו שאלה!
התחלתי לקרוא את הספר לקפוץ למים של אנאבלה שקד.
הספר פותח ומספר על כך שאנחנו מעריכים את עצמנו על פי התוצאות שאנחנו משיגים בחיים.
בעצם הטענה היא שבמקום להסתכל על המקרה כמשהו ספציפי שקורה עכשיו וניתן ללמוד ממנו, אנחנו לוקחים ומשליכים את זה על כמה אנחנו שווים.
מתחבר מאוד למה שהכותבת מנסה להסביר, העניין שהמציאות יכולה להיות קצת שונה. הדבק חזק בהרבה להשלכות על הערך.
זה באמת קצת דבילי, כי בסוף זה באמת מייצר את המציאות, במקום להסתכל ולראות את הכישלון, חוסר הצלחה כמשהו נקודתי ובאמת ללמוד ממנו.
אני מאוד מתחבר למה שכתוב. גם אצלי הרבה פעמים אני משליך את הערך העצמי שלי על התוצאה וחוסר ההצלחה.
הדבר הפרקטי שניתן לעשות זה באמת לייצר המרה שבמקום לראות את הכישלון כל הזמן אל מול העיניים לייצר אפשרות לתחקיר מקצועי. ממש להקדיש זמן לשאול שאלות, לדוגמא:
– האם זה פעם ראשונה שלא עובד או היו יותר פעמים?
– כמה זמן אני כבר נמצא בתחושה הזאת?
– מה הוביל אותי להגיע לתחושה?
– האם בכלל התחושה תואמת את המציאות? מה ההגדרה שלי לחוסר הצלחה?
– האם ניתן לשים מטרה קצת יותר ריאלית שכן ניתן להשיג אותה?
– אלו פעולות עשיתי בשביל להשיג את המטרה?
– מה אני עוד יכול לעשות כדי להשיג את המטרה? ברמת תודעה, מימונויות
ברגע שאני משנה את הפוקס למקום של הלמידה, אז קודם כל אני יוצא מהמקום הקורבני ושל הכישלון (אפילו אם זה נכון), אני יוצא למקום שאני יכול למנף זאת ובעצם להשתמש בנפילה כמדרגה לטיפוס, כמו סוג של תל.
המשחק הוא בעצם להשיג אנרגיה בשביל לצאת מהאוטומט של תחושת הכישלון, זה נראה לי הצעד הראשון והמשמעותי. משם עם השאלות זה כבר יכול להיות פשוט יותר.
