יש לי משהו להגיד אבל זה עדיין לא מהוקצע. הרעיון הוא בעצם להראות שאנחנו חיים בעולם של מראות ומערכות היחסים שלנו עם הסביבה, הרבה פעמים משקפות את מערכות היחסים שלנו בינינו לבין עצמנו (אם זה נשמע מוזר, תזכרו ברגע שאתם מתעצבנים על זה שאתם מתעצבנים ואז תקבלו מערכת יחסים פנימית)
זה בדיוק מה ששמתי לב במקרה שקורה מדי פעם עם איתמר או אריאל הילדים שלי.
לפני זה אתן שנייה הקשר. חלק מהתובנות שלי זה המקום לאפשר לעצמנו להיות ברגשות של תודעה נמוכה, כמו פחד, כאב, כעס, תסכול, כישלון, חוסר מסוגלות. ממש להרגיש את זה בכל הגוף בלי לנסות לסלק את זה ישר.
ואותו קו אני גם מנסה ליישם עם הילדים שלי, לאפשר להם להתמודד עם אותם רגשות, כי בסופו של דבר בעולם האמיתי, ההתמודדות היא שלנו עם עצמנו, ולא על ידי דברים חיצונים. דרך אגב, זה לדעתי אחד המעצורים הגדולים שהיו לי, ואני מאמין שלאחרים. כי הם מחפשים את העולם החיצוני שיעזור להם להרגיש יותר טוב. ואז כשאין אותו אז הם נכנסים ללופ של דיכאון, חרדה כי הם לא למדו את ההכלה של זה.
מקרה שקרה היום:
לקראת השעה 12:00 איתמר נהייה במוד של כעס. אני יושב בסלון ואני שומע: ״אני לא מקשיב לך״ (ילד יושב על הרצפה) ואת הסאונד: ״אאהההה, אאאהההה״ (דמיינו ילד כועס שמדבר לרגע בשפת משה אופניק)
עלתה ההבנה שהוא במקום כועס רגע, ואחרי שניסיתי ממש בקטנה להבין למה הוא כועס, וראיתי שזה לא עוזר, שחחרתי זאת.
אמרתי לו: ״אני פה לעזור לך ברגע שאתה רוצה לשתף אותי מה מפריע לך״ והזכרתי לו את המשפט כל כמה דקות.
בנוסף הבנתי שכנראה זה קשור גם לרעב קצת, שזה דפוס שאני כבר מכיר וגם לעייפות.
היה לו בוקר של 3 שעות אקשן בגן משחקים פלוס רכיבה על אופניים.
מה שאני בא להגיד כאן זה. שהרבה מאוד תלוי בנו ובמערכת היחסים שלנו עם עצמנו. כי כשאני במצב תודעה נמוך, או פעם שפחות הכרתי זאת. הייתי לוקח את זה באופן אישי, שהוא לא מקשיב לי. או רצון מטורף לעזור לו ישר להרגיש טוב. כי מה פתאום אתה בכלל מתעצבן? איזה סיבה יש לך להתעצבן?
המקום של לשנות!
והיום אני במקום של לאפשר.
להיות בסיטואציה הזאת, ולתת לו את הגב והבטחון שאני כאן בשבילו בכל רגע נתון. אבל לא ממקום של לפתור לו, אלא לדעת שאם הוא באמת צריך יש לו את הגב.
ואז קרה הקסם (שבתכל׳ס הוא לא קסם)
זרמתי עם העצבים שלו, הזמנתי אותו לאכול כשישבנו כולנו, הסכמתי שיוכל מה שהוא רוצה, ורגע לתת לו לבקש בכעס אוכל, במקום לנסות לחנך אותו נימוסים בשעת כעס.
ואחרי כמה ביסים מהקציצה פתאום החל להירגע, ואז ביקשתי ממנו לבקש יפה והפלא ופלא הוא ביקש. ופתאום התחיל לצחוק, ופתאום הסכים לחיבוק ולנישוק ואמרתי לו שזה בסדר גמור לכעוס לפעמים.
ועברה הסיטואציה של 10 דקות.
במקום להתחיל לקחת על עצמנו דברים באופן אישי, שהילד לא מקשיב לנו ולעשות עקרונות כי ככה צריך להתנהג, ועכשיו בוא תרגיש טוב. פשוט נתתי לו להיות ברגע הזה במקום שהוא צריך.
וזה גם לחיים שלנו ולדוגמא של לזרום במקום להתנגד אבל בקטע הפרקטי של הדברים.
אם נאפשר לעצמנו להיות במקומות הנמוכים על פניו, ואפילו נכיר את הטריגרים שלנו שמביאים אותנו לשם (נגיד רעב, עייפות), ברגע שהם יגיעו לא נפחד מהם כל כך, נחוש פחות קורבנות ומהר מאוד דווקא השינוי המיוחל יגיע ממקום של זרימה במקום ממקום של התנגדות.
נ.ב
השארתי את הפוסט המקורי בלי עריכה,
להראות את התהליך שבסוף המוזה מגיעה דרך הכתיבה.
נ.ב.ב
כמובן שיש מצבים שאני מאבד את הסבלנות ואני נכנס לאמוק של חוסר סבלנות, ועכשיו תעשה את מה שאני אומר. היופי שהתדירות של זה פחתה משמעותית, ואני מאפשר לעצמי גם לא להיות מושלם ולהבין שגם אני ילד בן 5 לפעמים.
