״אין לנו מסגרות להגיד את האמת״
אמרתי לאוסי בשיחה בסלון. בעודי מרוח על הספה הירוקה, אחרי יום ארוך ממש, אך עם התלהבות שזה רעיון לפוסט.
דיברנו על הסדנאות במוזה, איך אנשים מגיעים לחשיפה כל כך גדולה?
מה נותן להם את הלגיטימציה בסדנת ׳פשוט לשיר׳ לחשוף סיפורים מהילדות שלא סופרו עשרות שנים. או בסדנאות כתיבה למינהן.
זה קטע…
מהגן כבר מתחילות כל מיני נורמות. אנחנו מצפים מהילדים להתנהג בנימוס מסויים, להקשיב למה שאנחנו אומרים – אנחנו מתחילים לצפות מהם. ויותר מזה, אנחנו משדרים להם שהם עלולים לאכזב אותנו, אם זה ממקום גם של תת מודע.
נגיד שבגן אנחנו עוד משחררים – כי הם עוד ילדים. אבל בבית ספר הם נכנסים לבית חרושת שצריך לספק שם ציונים וכל הזמן להתנהג לפי כללים מסויימים. אם אתה מיוחד עלולים להציק לך.
מהר מאוד הילדים לומדים את חוקי המשחק ומקעקעים אותם. מבינים שיש נורמה מסויימת. ובשביל זה צריך להתאים מסיכה מסויימת. יש קוד התנהגות ודיבור.
אנחנו גם מבינים לעצמנו – שלא בטוח שאנחנו רוצים להכיר את כל האמת.
אחרי הכל מי רוצה לשמוע בקפה של הבוקר בעבודה, כנות של: ״אתה נראה לא משהו עם הבגדים האלו.״
אז פתאום שפותחים את הדלת לחלל סופר מגניב.
אנשים שביום יום עם שיפוטיות וביקורתיות, אך לרגע אחד בחרו להוריד את המסיכה השריון, הכפפות, המעיל, החולצה, המשקפיים… קיצר הבנתם.
ופשוט מאפשרים לעצמם באמצעות סיפור כנה חץ ישר לתוך הלב של החברה ממולם, שגם בדיוק חווה אותו דבר.
והשיפוט מתחלף לאמפטיה ולפעמים להזדהות. ורגעים כאלו אנחנו ישר מבינים לא מהראש אלה מהקישקע. נהייה לנו חיוך פנימי והקלה מסויימת.
זה בעצם מוזה הבית של המוזיקה והיצירה.
מקום שממש משתדל לייצר רגעים קטנים של אמת, עם כמה שפחות חרטוט עצמי.
